כי תבוא

וּמָה כְּבָר בִּקַּשְׁתִּי, אֲנִי, שֶׁהָיִיתִי הַיָּפָה בַּנָּשִׁים? לֹא דָּרַשְׁתִּי שֶׁיֶּחֱצֶה אוֹקְיָנוֹס בַּדֶּרֶךְ אֶל שְׂפָתַי. אֶת הַשָּׁקָתָן שֶׁל אֶלֶף סְפִינוֹת, פָּנַי לֹא חָמְדוּ. סִימָנֵ

*פרשת "בחוקותיי". לעת דמדומים, עמוד אש מול עיניי זקור אל פני המחנה – וחרב אותותיי, שלופה. כי אני תוצרת הארץ הזאת. תנובת האביונים, שארית הארבה, ניצולת מכת בכורות. בולעת חרבות, חומדת שמש ממיסה, מפליאה

לתלת פורענותא נועדנו. חד היה טיפת חלב על שפתיך, הן טרם למדו לשאול ותשובה, איך תהיה בם. תרי התנפץ לשש מאות ושלושה עשר רסיסי תיבת המטות במסענו. והמדים שעליך היו עול תורה ומצוות שנטלתי עלי בדמי תומתך.