"חינוך צריך להשאיר את הפוליטיקה מחוץ לכיתה!" ( מורה בהשתלמות מורים למדעים) "חברים, הדיון כאן צריך לעסוק בהוראת המדעים בלבד. תשאירו את הפוליטיקה בחוץ" (אנשי חינוך בקבוצת ווטסאפ). "בתי ספר אינם זירה למאבקים פוליטיים" (שר החינוך) כבר שנים שאני מתווכחת עם משפטים מהסוג הזה; כי מה שצריך להשאיר מחוץ לכיתה אינו פוליטיקה , אלא אינדוקטרינציה , כלומר: העדפה מסוימת של אג'נדה פוליטית כלשהי . פוליטיקה היא האמנות והמעשה של ניהול חיי הציבור והחברה, והיא מתקיימת בכל רמה – ממדינה שלמה ועד

1. לריקוד "בשלטון הכופרים אנו לא מאמינים" צריכה להיות רק תשובה אחת: אנחנו הכופרים לא מאמינים גם בכם ולכן מתנתקים מכם. בכל היבט. לא ניתן לכם תקציבים, לא נממן את החינוך שלכם, לא נבנה ולא ניתן לכם תשתיות, ובעיקר לא נעניק לכם שום שירותי ביטחון או הגנה. תסתדרו לבד, בעזרת השם. אנחנו נסתדר מצוין בלעדיכם, בעזרת עצמנו. זה לא בגלל "שנאת אחים". זה בגלל הצורך ההישרדותי שלנו "הכופרים". זו התשובה שאנחנו זקוקים לה כמרכיב מרכזי בהבראה שלנו. אבל תשובה כזו מצריכה אומץ, שבהקשר הזה בצד שלנו, "הכ

אין ולו איש מקצוע אחד - אחד! - ראוי לשמו שעוסק בחינוך בישראל שהופתע השבוע מהתוצאות של ילדינו במבחנים הבינלאומיים. אפילו מההפתעה-כביכול כבר לא הופתענו. אני גם לא אופתע כשהדברים יירדו מסדר היום תוך זמן קצר, והשיירה תמשיך כבעבר. כי הכתובת לא היתה סתם רשומה על הקיר, היא נזעקת כבר שנים בכל מקום אפשרי. אבל כדי לשמוע זעקה, צריך להיות מוכנים גם להקשיב לה. ולא, אין לתוצאות האלה שום קשר לקורונה, לסגרים, לבחירות, ובטח לא למלחמה - המבחן הזה נעשה לפני שהיא בכלל פרצה, וגם במדינות אחרות הית

אומרים שערב חג. עוד מעט יבואו הילדים, הנכדים, בני משפחה. קישוטי הסוכה שיצרו הקטנים כבר לפני שבוע עדיין מתנופפים בצבעוניותם, משרים תחושה שיכלה להיות כמעט עליזה. השולחן ערוך, האוכל כבר כמעט מוכן. מנות שמתאימות לצמחוניים, אחרות ימשכו את הקרניבורים, וגם כמה שמותאמות לחיך הילדים ושגם המבוגרים אוהבים לגנוב מהן לעיתים, בהחבא, שלא יתפסו אותם בקלקלת זיכרון הילדות שמעדיף לעיתים משהו פשוט לצד תפארת הטעמים האחרים שמוגשים. משהו לכל אחת ואחד. גם לך. ליתר בטחון, אם פתאום תופיע בדלת. אפילו ש

Israeli poet Avraham Halfi wrote: "A successful journey never ends. The miles do. But time remains etched within you, becoming part of you. At the end of the journey, I don't feel victorious, but more grateful. It's as if the road passed through me and not me through it." Tonight, I would like to talk about our shared journey, but this time I won't use concepts from science or even from science education. I will do it as I did when we first met, at the beginning of 2017. I

המשורר אברהם חלפי כתב: "מסע מוצלח לא מסתיים לעולם. הקילומטרים כן. אך הזמן נשאר חקוק בתוכך, הופך לחלק ממך. בסוף המסע אינני מרגיש מנצח, אלא יותר אסיר תודה. כאילו שהדרך עברה בתוכי ולא אני בתוכה". הערב, אני מבקשת לדבר על הדרך. על העשייה המשותפת שלנו בשנים האחרונות, אבל הפעם לא אעשה את זה באמצעות מושגים מהמדע ואפילו לא מהחינוך המדעי. אעשה את זה כפי שעשיתי במפגש ההיכרות הראשון שלי אתכם, בתחילת 2017, באמצעות נכסי תרבות מתחומים אחרים שגם בהם, בואו נודה על האמת, האנושות הגיעה להישגי

In 1921, shortly after the beginning of the British Mandate in the land of Israel, the British Colonial Secretary, Winston Churchill, came for a visit. Tel Aviv was barely a bat mitzvah (depending on how you count...), and the mayor, Meir Dizengoff, was worried: when Churchill will drives along Rothschild Boulevard, what he will see is mostly sand and bare, white houses, gleaming in the sun. Although decorating a little with flowers and carpets might help, there will still be

מספרים שב-1921, קצת אחרי שהחל המנדט הבריטי בארץ ישראל, הגיע שר המושבות הבריטי, צ'רצ'יל, לביקור. תל אביב היתה בקושי בת מצווה (תלוי איך סופרים...), וראש העירייה, מאיר דיזנגוף, היה מודאג: כשצ'רצ'יל יעבור לאורך שדרות רוטשילד, הוא יראה בעיקר חול ובתים לבנים בוהקים בשמש. אפשר אמנם לקשט קצת בפרחים ושטיחים צבעוניים, אבל חסרה מאד צמחייה, שמסמלת צמיחה ולבלוב. איך נרשים אותו, את שר המושבות הזה, ונשכנע אותו שיש כאן ישוב מבוסס, תרבותי ומשגשג, כזה שראוי לתמוך בו ולהפוך אותו לבית לאומי לעם

In one of the beautiful songs he wrote, Yoram Taharlev z"l wrote - "We are like dreamers after the sun." He was right: we are the organism that dreams – and does. And when the dream helps building a better society, we call it "Tikkun Olam" – "fixing the world". Tikkun Olam is the result of clever navigation between three factors: a clear vision; Its wise fulfillment; and values of equality and human rights for all. This is the compass that will make sure that we continue to b

באחד ממאות הפזמונים היפהפיים שהעניק לנו, כתב יורם טהרלב זכרו לברכה - "אנו כמו החולמים אחר השמש". הוא צדק: אנחנו האורגניזם שמתמחה בלחלום - ולעשות. וכשהחלום עוסק במרכיב שמסייע לבנייתה של חברה צודקת, שוויונית וטובה יותר, אנחנו קוראים לזה "תיקון עולם". תיקון עולם נוצר כתוצאה מניווט נכון בין שלושה גורמים: חזון, הדורש את המיטב שבחלומותינו; הגשמתו הנבונה, הדורש את המיטב שבחשיבה ובעשייה שלנו, מתוך תשוקה מתלהבת ובלי חשש לטעות בדרך; ורוח ערכית, של שוויון, כבוד וחירות האדם באשר הוא. זה

"Do you really think we'll need it?!" On the eve of a work trip to the U.S. in February 2020, Davidson's then-donor relations manager, Shiri, shoved two masks into my suitcase. "Just in case," she replied. "They say there's a problematic virus going around..." Less than a month later, the problematic virus became a global pandemic – and we all found ourselves going into lockdowns and operating under various guidelines and restrictions. Zoom was the name of the game. Worrying

"את באמת חושבת שנצטרך את זה?!" ערב נסיעת עבודה משותפת לארה"ב בפברואר 2020, מנהלת קשרי תורמים דאז של דוידסון, שירי, דוחפת לי למזוודה שתי מסכות. "שיהיה", היא עונה. "אומרים שמסתובב איזה ווירוס בעייתי..." פחות מחודש אחרי כן, הווירוס הבעייתי הפך למגפה עולמית – וכולנו מצאנו את עצמנו נכנסים לסגרים ופועלים תחת הנחיות ומגבלות שונות. הזום עבד שעות נוספות, הדאגה לחולים – משפחה, חברים או עובדים – ליוותה כל פגישה. הנחיות משרד הבריאות הפכו למשהו יומיומי שעקבנו ופעלנו על פיהם. צוותים עבדו ס

"How is a song born? Like laughter, it starts inside and rolls out." (Jonathan Geffen, from "The Sixteenth Lamb") In our case, not a song but rather a book, to be precise - a series of books, and no one planned in advance that it would be born just a few minutes after a global pandemic stuck us all at home. The Davidson Institute's "Try It at Home" book series was born out of the thrilling combination of three factors: · "The Grandmother of Books" – A few y

"איך שיר נולד? כמו הצחוק, זה מתחיל מבפנים ומתגלגל החוצה" (יונתן גפן, מתוך "הכבש הששה-עשר") במקרה שלנו, לא מדובר בשיר אלא בספר, ואם לדייק - סדרת ספרים, ואף אחד לא תכנן מראש שהוא ייוולד ממש כמה דקות אחרי שפרצה מגפה עולמית שתקעה את כולנו בבית. סדרת הספרים "נסו את זה בבית" של מכון דוידסון נולדה מתוך שילוב משמח של שלושה גורמים: · "סבתא של ספרים" - לפני כמה שנים, הנכדים שלי הבינו שספר זו תמיד המתנה שאני מביאה להם והעניקו לי את הכינוי הזה. כשהגדולה שבהם הגיעה לגן טרום חוב

Full disclosure: I love Disney. When I was three years old, my parents took me to Disneyland for the first time. We were living in Los Angeles at the time, and it was the first and only theme park that Disney had built. The park itself was still relatively young, Mary Poppins had yet to jump into drawings (who knew then that years later she would come back to dive into the depths of bathtubs), and Disney was just beginning to think about a whole world he would build in Orland

גילוי נאות: אני מאד אוהבת את דיסני. כשהייתי בת שלוש, הורי לקחו אותי בפעם הראשונה לדיסנילנד. גרנו אז בלוס אנג'לס, וזה היה הפארק הראשון והיחיד בינתיים שדיסני הקים. הפארק עצמו היה עדיין צעיר יחסית, "מרי פופינס" עוד לא קפצה לתוך תמונות מצוירות (מי ידע אז ששנים אחרי כן היא גם תחזור ותצלול למעמקי אמבטיות), ודיסני רק התחיל לחשוב על עולם שלם שהוא יבנה באורלנדו. מהרגע שנכנסתי לפארק, נכבשתי. בכל פינה ומאחורי כל סיבוב המתינו לי הפתעות שונות שעוררו את הסקרנות שלי, את הרצון לבדוק ולנסות ו

I know that there are numerous Davidson professionals and participants who will laugh or at least smile at the title of this post, since it's based on a story I've been telling – not to say, relentlessly poking– myself and them more or less once a quarter for seven-something years: the need to ask ourselves, every day, who are we and what are we doing here. So I'm warning in advance: this post will do it again. Who are we – it's not enough to say that we are an insti

אני יודעת שיש לא מעט מעובדי דוידסון ומשתתפי תוכניות שלנו שיצחקו או לפחות יחייכו למקרא הכותרת של הפוסט הזה, ולו רק מכיוון שזו כותרת המתבססת על סיפור שאני משננת – שלא לומר, חופרת - לעצמי ולהם פחות או יותר פעם ברבעון כבר שבע ומשהו שנים: הצורך לשאול בכל יום מי אנחנו ומה אנחנו עושים כאן. אז הפוסט הזה גם הוא יחפור קצת. ראו, הוזהרתם. מי אנחנו – לא מספיק לומר שאנחנו מכון לחינוך מדעי, ואפילו לא די להתגאות בכך שאנחנו הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע; צריך להבין מהי הזהות המקצועית של

"We have an idea that we'd love to present in hope of receiving your blessing to fulfill it." Davidson's professional lab technicians stood before me. They looked embarrassed, somewhat shy. They excel at their job, which usually requires them to work behind the scenes. It was clear that they're not used to leading such an appeal, even if the CEO — me — keeps telling them and the other employees that my door is always open to them. There are approximately 2,000 lab technicians

"יש לנו רעיון, ונשמח להציג אותו בפנייך בתקווה לקבל את ברכת הדרך." הלבורנטיות המקצועיות של דוידסון ניצבו לפני. הבעת הפנים שלהן היתה נבוכה, ביישנית-משהו. הן מצטיינות בעבודתן, שבדרך כלל דורשת מהן לעבוד מאחורי הקלעים. ניכר שהן לא רגילות להוביל פנייה כזו, גם אם המנכ"לית – אני – תמיד אומרת להן ולשאר העובדים שהדלת שלי פתוחה בפניהם. יש כאלפיים לבורנטיות ולבורנטים במערכת החינוך הישראלית. קבוצה קטנה, מקצועית ומובחרת של אנשים שבלעדיהם, לא באמת אפשר ללמוד מדע מהסיבה הפשוטה שמדע הוא מקצוע