קינת הלנה

וּמָה כְּבָר בִּקַּשְׁתִּי, אֲנִי, שֶׁהָיִיתִי הַיָּפָה בַּנָּשִׁים?

לֹא דָּרַשְׁתִּי שֶׁיֶּחֱצֶה אוֹקְיָנוֹס בַּדֶּרֶךְ אֶל שְׂפָתַי.

אֶת הַשָּׁקָתָן שֶׁל אֶלֶף סְפִינוֹת, פָּנַי לֹא חָמְדוּ.

סִימָנֵי הַחֶבֶל שֶׁשָּׂרְטוּ בְּצַוָּארוֹ לֹא הָיוּ גְּלוּיִים לִי

עֵת הִגִּיעַ נוֹשֵׂא טֶנֶא שֶׁל כְּזָבִים.

וְהַיָּם רֵיק וּמְיַבֵּב כְּרֶחֶם שֶׁנִּטְּלוּ מִפְרָשָׂיו.

טָפְרֵי עֵץ שֶׁנִּתְּזוּ מִסּוּס תַּרְעֵלָה רוֹחֲשִׁים לְרַגְלַי.

פְּנִינֵי מַעֲמַקִּים רְחוֹקִים דּוֹרְשִׁים אֶת עֶרְגָּתִי,

מוֹשְׁכִים בְּמוֹסֵרוֹת הַלַּהַט

הַמְּכַשֵּׁף,

הַמִּתְפּוֹגֵג,

הַלּוֹעֵג לְאִוַּלְתִי.