תוצאות חיפוש

השבוע, לקחנו בפעם הראשונה את לירי בת העשר וחצי למחזמר "של גדולים". בחרנו ב"כנר על הגג". סיפרנו לה מראש את עיקרי הסיפור, שרתי לה כמה מהשירים הנפלאים של המחזמר. היא ישבה לידי, צחקה במקומות הנכונים, התרגשה במקומות הנכונים. פה ושם היא נזקקה להסברים, שלחשתי לה תוך כדי ההצגה. חלק מההסברים הנדרשים האלה הפתיעו אותי, ובכך היו פוקחי עיניים במיוחד – לא כל כך עבורה כמו עבורי. הנה שלוש דוגמאות: לחישה ראשונה: סבתא, מה זה הדבר הזה שיש לחלק מהשחקנים? זו ציצית. הבנות לא לובשות את זה. לא, הן לא. רק הבנים. למה הם לובשים את זה? יהודים מאמינים שהבנים מצווים ללבוש ציצית, סמל לקיום המצוות. מה, בלי זה הם לא יזכרו?...ולמה לשחקנים האחרים אין? כי הם משחקים גויים בהצגה. מה זה גויים? לחישה שנייה: אבל למה טוביה לא מסכים שחווה תהיה עם פיידקה? הוא הסכים לוותר לצייטל ולהודיל, למה לא לחווה? כי פיידקה גוי. אז מה? לחישה שלישית: עוד לא הבנתי למה מגרשים אותם. הם מגרשים את כל היהודים. כן אבל למה? הם לא רוצים שהיהודים יגורו לידם. אז שיבואו לגור בישראל. ולמרות שבנקודה הזו חייכתי ופצחתי בהסבר ציוני למשעי, לכי תסבירי לה שגם את הרבה פעמים מרגישה כמו כנר על הגג – מנסה לענות וליישב את הסתירות בין התשובות השונות שיש לך לשאלות האלה בלי ליפול מהגג.

השבוע, בדרכי הביתה, מצאתי את עצמי נוסעת אחרי מונית גדולה וצהובה. זה היה בכביש מהיר ללא עצירות, והתמונה המצורפת צולמה תוך כדי נסיעה. לצערי, היא מטושטשת-משהו, אז אני פה כדי לעזור: בחלק העליון השמאלי מצולמת נערה בוכייה. בחלק הימני כתובה כותרת גדולה "הפלה", ומתחת לה כמה משפטי איום על כך שמדובר ב"רצח", בחרטה לכל החיים וכ"ו. זו לא הפעם הראשונה שאני רואה את הפרסום הזה, והוא תמיד מטלטל מחדש. לעיתים הוא מופיע על שלטי חוצות, לעיתים על צדי אוטובוסים. לא היינו צריכים את הביטול של "רו נגד ווייד" כדי לדעת, שאנו הנשים עדיין נאבקות על זכויותינו בכל מקום בעולם, אבל זו בהחלט היתה תזכורת כואבת. לפני כמה שנים, ליוויתי חברה שנאלצה לעבור הפסקת הריון – כזה שהיה מתוכנן ורצוי - לאחר שהתברר שהעובר חולה במחלה קשה, חשוכת מרפא. לו היה נולד, היה שורד פחות משנתיים, אותן היה עובר בסבל וכאב; וחברתי ומשפחתה – בן זוגה ושני ילדיהם האחרים – היו עוברים טראומה קשה, שאין לדעת את השלכותיה על חייהם. נשמע כמו סיבה נכונה לבחור בהפסקת הריון. אז זהו, שלא. כדי להפסיק את ההיריון, היא היתה צריכה להתחנן מול וועדה. לא הספיקה המלצת הרופאים – היא נדרשה לקבל את אישורם של אנשים אחרים, שאין שום קשר בינם לבין ההשלכות של ההחלטה שהם יקבלו עבורה. כמה רגעים לפני שהיא צעדה לתוך חדר הוועדה בבית החולים, מעמד קשה וכואב בפני עצמו, תפסו אותנו שתי נשים מארגון אפרת, עמותה הפועלת נגד הפלות. הן ניסו לשכנע אותה שמה שהיא עושה זה רצח, שאי אפשר באמת להיות בטוחים באבחנה הרפואית, שהיא צפויה להתחרט על החלטתה כל חייה ושאם אלוהים החליט להכניס אותה להיריון הזה, יש לו כנראה סיבה טובה. שתינו העפנו אותן מעל פנינו, אבל הזעזוע מהחוצפה שלהן השאיר בנו כאב טראומתי נוסף. באופן כואב עוד יותר, זה קרה באותו שבוע בו שני צעירים שמו קץ לחייהם עקב היריון בלתי רצוי. הם ידעו שלא יאשרו לה לעשות הפלה, שהם לא יכולים בשום אופן לגדל ילד, ושאם ימשיכו את ההיריון החברה אליה הם שייכים תוקיע אותם מתוכה. במקום לסיים את ההיריון, הם סיימו את חייהם. במאה האחרונה אנחנו עדים לכך, שכשקבוצה מתנגדת למשהו, היא מביאה "טיעונים מדעיים" נגדו. אנחנו עדים לזה במקרה של מתנגדי חיסונים, בריאתנים ומתנגדי אבולוציה, "שטוחיסטים" (כן, יש דבר כזה: אנשים הטוענים בתוקף שכדור הארץ הוא שטוח) המתנגדים לחקר החלל – וגם במקרה של המתנגדים להפלות. זו לא סתם "הכחשת מדע", אלא דווקא שימוש במדע באופן מעוות, עד כדי התעללות – science abuse . כתבתי על זה לא מעט, כולל בספר האחרון שלי. מי שמבקש להבין את המידע המדעי הקיים בהקשריו השונים של הנושא – רפואיים ופסיכולוגיים - מוזמן להיכנס ללינק הבא, לכתבתו המצוינת של נועם לויתן, באתר מכון דוידסון. https://davidson.weizmann.ac.il/online/sciencepanorama/%D7%94%D7%A4%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%93%D7%A2-%D7%9E%D7%95%D7%9C-%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%98%D7%99%D7%A7%D7%94 לצד זה, בל נתבלבל: הנושא אינו מדעי, אלא חברתי-תרבותי. ג'ון לנון טען ש"האשה היא הכושי של העולם" – הוא השתמש במילה "כושי" במובן של עבד, וביטא מחאה חריפה נגד היחס כלפי נשים וזכויותיהן. זה לא רק במקרה של היריון. זה בכל דיון שמתקיים לגבי יכולותיהן של נשים, בכל הקשר. בשורה התחתונה, מדובר ביכולת שליטה כוחנית של קבוצה אחת על בחירותיה של האחרת. לצערנו, הקבוצה השלטת – גברים ונשים רבות כאחד – תמיד יוצאת מתוך נקודת מבט שנבנתה ומתבססת על תפיסה גברית. הדוגמא הקיצונית היא היריון הנובע מאונס. תחשבו על זה ככה: מה לדעתכם יקרה להצעת חוק הקובע, שכל גבר שהורשע אפילו פעם אחת באונס, יידרש לעבור ניתוח קשירה של צינורות הזרע? או שזה קיצוני מדי כי זו "פרוצדורה המתערבת בגוף"?... מחקרים מוכיחים שחברה המוודאה שזכויותיהם של חבריה הם זהות, ללא הבדלי מגדר, היא חברה מצליחה, מתקדמת וצומחת יותר מאשר חברה המפלה בין גברים לנשים. במילים אחרות, היחס לנשים הוא מדד חברתי של דמוקרטיה, סובלנות, יכולת כלכלית - וצדק. השאלה היא רק באיזו חברה כל אחד מאתנו מעוניין לחיות – ומה הוא מוכן לעשות בשביל זה.

This week, on my way home from work, I noticed the taxi in front of me. It was on the highway so the photo is blurred – allow me to help: the left side shows a weeping girl. The right side declares: ABORTION (in big bold letters) and underneath, a few threatening sentences about murder and eternal remorse. It's not the first time I noticed this add. It sometimes appears on huge billboards, on busses. It always catches me unprepared. We didn't need "Roe vs Wade" to know that we women are still fighting for our rights, but it was a painful reminder. A few years ago, I accompanied a friend who had to terminate a planned and wanted pregnancy, since the fetus was diagnosed with severe, incurable illness. If born, it would die within a couple of agonizing, painful years; and my friend and her family – husband and 2 kids – would be traumatized for life. She and her husband thought and decided it was the right decision. Their decision? Think again. To terminate the pregnancy, she had to face a committee and plead her case. The Doctor's recommendation wasn't enough, the shared decision wasn't enough : she needed the approval of a group of strangers who in no way would be personally affected by their decision about her life. A moment before she walked into the committee room, two women from the anti-abortion organization "Efrat" caught us. They tried to tell her that what she was about to do is murder, that the medical diagnosis isn't always certain, that for her entire life she will regret her decision and that if God gave her this blessing, he must have a reason. We both threw them aside, but our shock from their audacity was an additional trauma. More pain was added when during that same week, two teenagers ended their lives due to an unwanted pregnancy. They knew she wouldn't be allowed by the committee to have an abortion; that they can't afford a private and secret procedure; that there is no way in the world they can raise a child; and that keeping the pregnancy would condemn them both from their social group. Instead of ending the pregnancy, they ended their lives. The 21st century shows that many times, when a group is against something, they will bring "scientific facts" to support their case. We see it with anti-vaccination groups, creationists and "intelligent design" believers, groups who claim that the earth is flat – and anti-abortion groups. It's not just "science denial" any more: it's science abuse. I have written about it before, including in my latest book. Those who are interested in the scientific knowledge about pregnancy, fetal development and abortion, will find it in the excellent article written by Noam Levitan on the Davidson website, in the following link: https://davidson.weizmann.ac.il/en/online/sciencepanorama/abortions-science-vs-politics Having said that, we mustn't be confused: the scientific arguments are not the issue. The issue is a socio-cultural one. John Lennon protested that the "Woman is the Nigger of the world", is the sense of slavery. It's not just in the case of the right to decide about pregnancy. It's present in every argument about women's rights in general. The bottom line is the ability of one group to aggressively control and dominate the choices available to another group. Unfortunately, the dominating group – including males and females alike – is based on paradigms that were constructed predominantly by men. The extreme case of rape can use as an example. Think about it this way: what do you think will happen to a proposed law, declaring that every male found guilty with rape, will be required by law to undergo vasectomy? Or will it be too extreme since we're imposing bodily interference?... Research shows that equal rights for all, regardless of gender, lead to a more successful, developed and growing society that groups who discriminate women. In other words, women's rights are a social measure of democracy, tolerance' economic success – and justice. The question is, which kind of society do we want to be part of – and what are we willing to do for it.

וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן, יְהוֹשֻׁעַ; וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה, לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב, וַעֲלִיתֶם, אֶת-הָהָר; וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ–הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב; וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ–הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה; וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה–הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים; וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן, וְהִתְחַזַּקְתֶּם, וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ; (פרשת "שלח לך", במדבר יג', טז' – כ') משה שולח 12 מרגלים לתור את הארץ. עיון במפרט ההוראות שהוא נותן להם מלמד, שהוא שולח אותם למשימת מהסוג הרציונאלי-מדעי: לפניהם מונחת רשימת שאלות שיש לחקור: העמים שבארץ, מי הם? חזקים או חלשים? רבים או מעטים? יש להם מבצרים? הארץ עצמה, טובה או רעה? יש או אין עצים? המרגלים נדרשים לבדוק את העובדות והנתונים המתייחסים לשאלות אלה, ולחזור עם ממצאים ותשובות. למעשה, עליהם לבצע מחקר אובייקטיבי, חף מפרשנות רגשית, חד משמעי הכולל הוכחות בצידו, עד שמישהו יבוא ויוכיח אחרת. אבל רגע לפני שמשה שולח את המרגלים לתור את הארץ, הוא משנה את שמו של הושע בן נון ליהושע. האות י' הקטנה הזו, המתווספת לתחילת השם, מסמלת את הרוח שעליהם לקחת אתם. היא אות להתבוננות מתוך גדלות הלב, הרגש והתבונה. ה-י' הזו היא בבחינת פנס שמשה שם לפני עיניו של הושע ואומר לו – לך, ותהה דרכך מוארת כך שתוכל לבחון את ממצאיך בראי הראש החושב והלב המרגיש כאחד. ה-י' הנוספת הזו מסמלת את קריאתו של גדול מנהיגי המקרא לחשיבה משלבת, רב-תחומית, שאינה מסתפקת בקוגניציה, בחקר ובאיסוף נתונים, אלא דורשת גם אור של רגש ויצירה – במילים אחרות, כדי לבחון את המציאות, נדרשות כול היכולות האלה גם יחד. כמו משה, גם אנו יודעים, שהמציאות אינה מדעית בלבד ואינה נפשית-רוחנית בלבד. היא מורכבת. אחת ההתפתחויות הגדולות והחשובות ביותר בימינו, היא ההבנה שהעולם הוא רב תחומי, ואינו יכול להיות נטול ערכים מוסריים של קיימות, שוויון הזדמנויות, כשם שאינו יכול להיות נטול כישורים אנושיים של דמיון וסקרנות. בהוספת ה-י' לשמו של הושע, מדגיש משה את נחיצות קיומה של אותה תפיסת עולם רב-תחומית, אינטגרטיבית, באישיותו של כל אדם ככלל, ושל מי שמתפקד כמנהיג בפרט. זה וגם זה נכון:"דברים מדעיים" בלא "דברים נפשיים רוחניים", עלולים להוביל לעולם קר וריק."דברים נפשיים רוחניים" בלא "דברים מדעיים", עלולים להוביל לעולם נחשל ושרלטני. ביחד, הם אלה שיאפשרו לנו לשאת ראש ולומר בגאווה: "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאד מאד" (במדבר, יד', ז').

אנחנו מחוברים אליו רגשית, למספר שבע. תחשבו, למשל, על מחזור שבעת ימי השבוע. למרות שפרק הזמן של שבעה ימים מחזוריים הומצא כנראה על ידי האכדים, הביסוס המשמעותי שלו נעשה ביהדות והפצתו התבססה בעיקר על הנצרות והאיסלאם. ניסיונות שונים במהלך ההיסטוריה לשנות את המחזור בן שבעת הימים למחזור בעל מספר אחר לא צלחו, והמחזור השבועי הוא שמשמש כיום את העולם כולו. אחד ההקשרים היפים של המספר שבע קשור לימי חג אלה – חג השבועות. ההקשר נמצא בשם החג עצמו: בפסח, מיד לאחר ליל הסדר, אנו מתחילים לספור שבעה שבועות בדיוק עד שחוגגים את מתן התורה. שבע פעמים שבע. במהלך הזמן הזה, אנו עוברים מעבדות ותלות באחר לעצמאות וריבונות, ללמדנו שלא די לצאת ממצרים, צריך לעבור תהליך שלם של התבגרות ונטילת אחריות אישית על גורלנו כדי להיחשב כעם. זה אחד התהליכים הברורים והמדוברים ביותר בתקופה הזו. תהליך נוסף, מדובר פחות, נחשף כשמתבוננים על המגילות הקשורות בשני החגים האלה, פסח המוביל לשבועות: תהליך ההתבגרות של האהבה. בפסח אנו קוראים את מגילת שיר השירים. זו מגילה שהיא כולה להט של אהבה ותשוקה, עד כדי כך שהיא מסונוורת ונטולת זהות מסוימת. הנך יפה רעייתי, דודי דגול מרבבה – כל רעייה, כל דוד. אבל בתהליך ההתפתחות שבין פסח לבין שבועות, אנו נדרשים להבין שאהבת שיר השירים אינה מספיקה. בשבועות אנו כבר בוגרים מספיק כדי לקרוא את מגילת רות, המתארת סיפור אהבה שתחילתו באותה התלהבות ממש בין שני אנשים שהפעם יש להם זהות מאד ברורה – רות ובועז. היא גיורת, הוא צאצא של יהודה ותמר. הם נפגשים בעת קציר השעורים. לא קציר של חיטה זהובה, לא קטיף של פרי עץ עסיסי. קציר שעורים. לחם אביונים פשוט ובסיסי, בלי תוספות מיותרות. רגש לכל אדם. אפשר לתאר לעצמנו את המבטים החולפים ביניהם בשדה, את ההתרגשות הפועמת בסתר לבו של כל אחד מהם כשהם מבחינים זה בזו. הוא מברר עליה פרטים במסווה של אמתלות שווא, היא שומעת מי הוא מנעמי. המגילה מאפשרת לנו לדמיין את רות מתקשטת לקראת ערב, לבה הולם, הולכת לגורן שבו בועז ישן ומתגנבת פנימה בשקט. האם הוא בדיוק חולם עליה? האם הוא מדמיין כיצד היא באה אליו, רק כדי להתעורר ולגלות שהיא נמצאת ממש שם, למרגלותיו, ממתינה לו? סביבם קש, כבשים פועות, ריח חציר וצמר ואור ירח. אפשר בהחלט להוסיף מוסיקת רקע רומנטית שמתנגנת בראשם. היא נשכבת בלאט למראשותיו. בחצי הלילה הוא מתעורר ומגלה את נוכחותה. ויהי בחצי הלילה. קו תפר, עת רצון, זמן רוב הניסים. לפנינו מזלג דרכים. מחצית כבר עברה, תלאות המחצית השנייה עדיין אורבות, רוחשות. חשיכה ואור. בדיוק בזמן הזה, נולד רגע סנוורים. רגע של עצירה. ברגע הזה, שניהם נמצאים שם. כל צדקני העולם יכולים להמשיך לספר שהם בסך הכל דיברו עד שהוא החליט לגאול אותה ולשאתה לאשה. כל מי שהתאהב כך פעם, יודע אחרת. הם נישאים, אבל המגילה לא מסתיימת בכך. היא מסתיימת בצאצא השושלת שהם הקימו: "וישי הוליד את דוד". במעבר משיר השירים, המלא התלהבות נטולת זהות מסוימת, לבין מגילת רות, עם הגיבורים הארציים והמוחשיים מאד, אנו מגלים שגם האהבה היא תהליך של תודעה מתפתחת, צומחת ומוחשית ברמת היומיום. אמיצי הלב שישכילו ללכת עמה שבע פעמים שבע, יזכו במלוכה. חג שמח! הערת השועל: דוד המלך הוא צאצא של גיורת, שעד היום אנחנו קוראים לה בשם "רות המואביה". נפלאות דרכי השמות שאנחנו נותנים.

מפסגת הר משה שבדרום סיני, המדבר נראה צופן סודות של הבטחה. אפשר לעמוד שם ולדמיין את בני ישראל מסתדרים שבטים-שבטים במרחבים שלמרגלותיו, שבט-שבט סביב דגלו, אוהל המועד במרכז והכול מאורגן בסדר מופתי. השקט המדברי, הארגון הקפדני והמדויק המופיעים בפרשת השבוע שלנו, פרשת "במדבר", יופר על ידי הטרוניות והטענות המתבכיינות של דור המדבר, דור סוער ומלא מתח שיימשכו לא פחות מ-40 שנה. הטרוניות והכעסים יפריעו, לעיתים עד כדי אלימות; אבל הם לא יעצרו את התהליך. מעשית, אין שום צורך ב-40 שנה כדי להגיע ממצרים ועד ארץ ישראל. בקושי צריך 40 יום, כולל מנוחה בדרך. והנה לא שנה, לא שנתיים ואפילו לא עשור, אלא 40 שנה רצופות ינדדו בני ישראל במדבר עד שכאביו, ייסוריו, חטאיו וטעויותיו של הדור שיצא ממצרים יפנו דרך לדור חדש, בן חורין גם אם לא נטול קשיים, שיזכה לעלות ולהיכנס לארץ ישראל. מאז, אנחנו עם שכל הזמן עולה. אנחנו עולים לתורה, עולים לרגל, עולים על הקרקע, עולים לארץ ישראל. כל העליות האלה מבטאות את הרעיון שכשעושים שינוי, מדובר בתהליך. תהליך עמוק, ארוך, כואב ומטלטל. בשום תחום, אין ארץ מובטחת מיידית. אל ארץ מובטחת אי אפשר סתם להגר. צריך לעלות אליה. ובתהליך של עלייה, כפי שיודע כל מי שעלה וטיפס על הר משה, מזיעים. אוהו, כמה מזיעים. כדי לשנות את מערכת החינוך, נצטרך להזיע. והרבה. מי שמבקש להתמודד באמת עם חולייה יודע, שאין פתרון קסם אחד. זה לא רק עניין של שכר, גם אם ישלשו אותו. זה לא רק עניין של תנאי סביבת העבודה, גם אם כל בתי הספר ייראו כמו בנייני מייקרוסופט וגוגל. זה אפילו לא רק עניין של קביעת הרמה המקצועית הנדרשת, גם אם כול המורים יידרשו להיות בעלי תואר שלישי בחינוך. זה כל אלה יחד, ועוד. כדי להגיע אל ארץ מובטחת, הדרך ארוכה ומורכבת. בתור עם שלקח לו 40 שנה להגיע מהנילוס ועד לירדן, היינו כבר אמורים לדעת זאת. שינוי משמעותי של מצב החינוך דורש חזון עדכני, משאבים וזמן. להגדיר היטב מה דורשים, מה חייבים לעשות וגם לתת כדי שזה יקרה, ומסגרת זמן הגיונית כדי להגשים זאת. זה ידרוש נחישות והרבה מאד אומץ להתמודד עם המלחמות – והן מלחמות אמתיות – שיהיו בדרך. בקליפת אגוז, תחשבו על זה ככה: חזון – חינוך ממלכתי צריך קודם כל ליצור שפה, תרבות ואתוס משותפים, שהם הבסיס הנדרש לקיומה של חברה מתקדמת וקוהרנטית. כמעט טריוויאלי להגיד, שהחזון של מערכת החינוך צריך להגדיר את בסיס ההשכלה שכל ילדי המדינה, ללא הבדלי מגזר, דת, מגדר או מצב סוציואקונומי, חייבים לקבל במדינה המבקשת להיות מובילה בעולם שכבר מזמן עף קדימה ביכולותיו ודרישותיו, בעוד המערכת החינוכית שלה נותרה הרחק מאחור; מהן התשתיות הנדרשות כדי לעמוד בכך; ומהם הקריטריונים לכל תוספת שקבוצה זו או אחרת תרצה להוסיף לבסיס הזה. כדי שזה לא רק יוגדר אלא גם ייושם באופן מיטבי, החזון הזה יקבע שכל אנשי החינוך של ילדינו – בגן הילדים ובתיכון כאחד - יהיו בעלי מקצוע מעולים בתחומם, העומדים בדרישות הידע והמיומנויות העדכניים הן בפדגוגיה והן בתחום הדעת אותו הם מלמדים; בעלי ערכים ומיומנויות חינוכיות. טריוויאלי גם לזכור, שעל אנשי מקצוע מעולים כאלה צריך ואפשר יהיה גם לסמוך, מה שידרוש בנייה מחדש של תהליכי הערכה ובקרה מקצועיים הגיוניים ומצמיחים. עם כל מה שאנו יודעים היום על למידה, הוראה וחינוך – אפשר להגדיר את גבולות הגזרה של המקצוענות הזו, ואז לבנות אותה ולתת בה אמון. אחרי הכל, זה מה שאנחנו עושים כמעט בכל תחום אחר. אנחנו דורשים וסומכים על כך שהטייסים שלנו יוכשרו להיות טייסים מעולים ושמים את חיינו בידיהם בכל פעם שאנו עולים על מטוס. כך גם לגבי המהנדסים הבונים את המטוסים האלה, או לחילופין את מתקני השעשועים עליהם ילדינו משחקים והמעליות המובילות אותנו לקומה העשרים; הרופאים שאנו נותנים להם להרדים ולנתח אותנו; הרוקחים שאנו בולעים את התרופות שהם שמו בידינו; הטבחים שמבשלים עבורנו את המזון שאנו אוכלים – ולמעשה, כל בעל מקצוע שאנו סומכים על הכשרתו ומקצוענותו. במערכת שבה כל אחד יכול להיכנס לכיתה וללמד, שבגלל מחסור כח אדם מקצועי מורה שהוכשרה ללמד תנ"ך מלמדת מחשבים ומורה שהוכשרה ללמד לשון מלמדת מדעים, כמה מאתנו סומכים, באמת סומכים, על מקצוענות אנשי החינוך? משאבים - חייבים לכלול לפחות שני מרכיבים: גם כאן, טריוויאלי כמעט לומר שנדרשת יצירה של סביבות עבודה מכבדות וראויות שבהן אנשי החינוך שלנו יוכלו לפעול. מרחב עבודה, בו מורה יכול לפגוש את תלמידיו ברמה הפרטנית, להתכונן כראוי לשיעור, לעבוד עם עמיתים, וכן הלאה; וכמובן, שכר מתאים. אם אנחנו רוצים את אנשי המקצוע הטובים ביותר, חייבים לשלם להם בהתאם. מי שטוען שזה יעלה הרבה כסף, צודק. כבר היום, משרד החינוך הוא העשיר ביותר מבין כל המשרדים הממשלתיים. חייבים לבדוק על מה הולך כל הכסף הזה, מה התשתיות הקיימות שניתן להתבסס עליהן בשינוי קל, ממה צריך להיפרד, מה צריך לבנות. לשנות סדרי עדיפויות. חינוך מצוין יעלה הרבה כסף. חינוך גרוע, יעלה הרבה יותר. זמן – בואו נגיד, חמש שנים. חמש השנים יידרשו כדי לעשות כמה תהליכים במקביל: - לאפשר למי שנמצא במערכת ומסוגל לעמוד בקריטריונים המקצועיים שייקבעו להשלים את הנדרש, - למי שלא – לנצל את השנים האלה כדי להיפרד באופן מכובד, לקבל את הפיצויים הנדרשים וסיוע ככל הניתן במציאת פרנסה חלופית. - למי שמבקש להצטרף – לדעת בדיוק מה נדרש ממנה/ו ומה התמורה ההולמת המתקבלת - לבנות את תהליכי ההכשרה והתשתיות הנדרשים - לבנות את מדרגות ותהליכי קידום השכר וההתפתחות המקצועית הראויים. כן, יש עוד מרכיבים. אבל בקליפת אגוז, אלה המוקדים שחייבים להתחיל מהם. מי שצריך להוביל את זה הם אנשי חינוך יצירתיים ופורצי דרך, ממגוון תחומים ומרכיבים של החברה, בעלי הצלחה מוכחת במודלים חדשניים ועדכניים בתחומים בהם הם עוסקים ונטולי אג'נדה פוליטית או עסקית. יש לא מעט כאלה, גם במערכת עצמה וגם בעמותות וארגונים רבים שנותנים מענים מצוינים במקומות בהם המערכת כשלה. האם הם יטעו בחלק מהמלצותיהם? בטוח שכן. האם אנחנו מסוגלים להמשיך להתקיים עם הטעויות של המצב הקיים? בטוח שלא. כל עוד מערכת החינוך שבויה בציפורני פוליטיקאים מתחלפים, במוסרות של פקידות בירוקרטית ובאג'נדות זרות של ארגונים ולוביסטים למיניהם, אין שום סיכוי לשינוי אמיתי. גם אם רן ארז, יפה בן דוד ופקידי משרדי האוצר והחינוך יסכימו על הוספת עוד כמה גרושים לשכר המורים, על שינוי כזה או אחר במבחני בגרות, על "למידה דיגיטלית", הוספת "מקצועות ומיומנויות המאה ה-21" ואפלו יצעדו שלובי ידיים אל הזריחה וישירו שזהו שחר של יום חדש, אין להם שום פתרון קסם שיהפוך את מערכת החינוך למה שהיא אמורה להיות תחת שרביטם. הם נאחזים בעקשנות בשימור ויצירת טלאים על מבנה מיושן, לא רלוונטי, שכבר לא עובד. הם לא הפתרון. הם הבעיה. האם הילדים שכבר נמצאים בתוך המערכת ייהנו מהתהליך הנדרש? רובם כנראה שלא. אבל אם לא נתחיל, גם הילדים שיבואו אחריהם יהיו אבודים. האם כל המורים שעדיין שורדים במערכת יוכלו להמשיך בה, האם כל פקידי החינוך, המפקחים, המבקרים, השולטים למיניהם ימשיכו בתפקידיהם? בטוח שלא. הם יקבלו את הזמן, אורך הנשימה והתמיכה הנדרשים כדי להיפרד ולמצוא מקצוע אחר. האם זה יעורר מלחמות, שביתות, התנגדויות, איומים, טעויות וקשיים? בטוח שכן. זה יהיה תהליך כואב וקשה מאד. זה גם ייתן תקווה להתחדשות ולשינוי משמעותי שכבר אי אפשר בלעדיהם. נכון לעכשיו, אנחנו בצלילה מטורפת כלפי מטה. חייבים לשבור חזק את ההגה ולהתחיל שוב לעלות. זה לא צריך לקחת 40 שנה. זה יכול לקחת 5 שנים בלבד. יודעים מה? 7. אבל גם דרך של כמה שנים, צריכה להתחיל מתישהו. המחיר של להמשיך כתמול שלשום, הוא מחיר שמדינת ישראל כבר לא יכולה יותר לשלם. כולם יודעים מה צריך לעשות. השאלה היא למי מנבחרי הציבור יש את האומץ הנדרש כדי לקום ולעשות את זה.

תמיד הייתי חנונית. ברצינות. הייתי ילדה טובה שהקשיבה בקול ההורים, עשתה מה שאומרים לה, השתדלה להצטיין בבית הספר. הכנתי שיעורי בית. לא הסרתי את הסוודר שאמא אמרה שאני חייבת ללבוש גם כשהיה לי חם. אכלתי יפה את מה ששמו לי בצלחת. אפילו בגיל ההתבגרות לא מרדתי בכלום. הלכתי עם הזרם. ולמרות זאת, אפילו אני מסתכלת בחשד על פרשת "בחוקותיי". אם נלך לפי כל החוקים, אומרת לנו הפרשה, נקבל כל מה שאנחנו רוצים. גשם, תנובת אדמה, ארץ מובטחת ושלום לכל. שכר ועונש פשוטים ובסיסיים. אבל מי מאתנו לא רוצה לפעמים לבעוט במוסכמות, לשחות בלי קשר לכיוון הזרם, לרקוד כאילו אף אחד לא מביט, לאבד שליטה ולהיות, כמו מקס בספר הילדים אפילו לרגעים ספורים,המופלא של מוריס סנדק, "יצור הפרא הכי פראי"? המציאות מוכיחה שבניגוד למה שאומרת לנו פרשת בחוקותיי, לא תמיד ההליכה עם הנורמות המקובלות מקדמת אותנו. לפעמים אנחנו חייבים להתעקש שאף על פי כן, נוע תנוע. ולפעמים, כדי לפרוץ את הקשיים והאתגרים שהחיים מציבים לנו בדרכנו, אנחנו זקוקים לכל מה שיראה לנו שלפעמים גם לפעול הפוך מהמצופה, זה לגמרי בסדר. נזכרתי בזה השבוע כשהקשבתי ליובל שמלא מתאר לכ-200 בני נוער את הדרך שעשה, הכלים שפיתח ושעזרו לו להצליח, האתגרים הלא פשוטים עמם התמודד. מכל הסיפורים המרתקים שלו, אחד נחרת לי באופן מיוחד - אני מקווה שאני מתארת נכון את הפרטים, אבל גם אם לא, העקרון ברור: יום אחד, כשהיה בתחילת חטיבת הביניים, שב מבית הספר עם תעודה - איך נאמר זאת בעדינות? - לא כזו ששמחים להביא הביתה. לדבריו, עמד וקצת רעד כשהמתין לתגובתה של אמו. אמו נטלה את התעודה והביטה בציונים הדלים, ציון אחר ציון. לפתע עצרה, עיניה אורו והיא אמרה: איזה יופי! תראה, הצלחת להשתפר בהיסטוריה! בוא נחגוג את זה! לא מפתיע שאחרי זה, הוא יכול היה לחשוב ולעשות את הנדרש כדי להצליח גם בשאר. הקשבתי וחשבתי על מקס שחזר מארץ יצורי הפרא אל ארוחת הערב החמה שחיכתה לו. תארו לעצמכם איך היתה נראית מציאות שבה הנורמה החינוכית התמידית, של הורים, מורים, קולגות וחברים כאחד, היתה למצוא ולחגוג הצלחה, יהא גודלה אשר יהיה. מציאות שבה מבינים שלמרות "אם תלכו בחוקותיי תזכו בכל האושר והעושר שבעולם", החיים הרבה יותר מורכבים מהדיכוטומיה הזו. אז כן, גם ליצורי הפרא יש כללים, רק אחרים. ובכל פעם ששואלים אותי איזה יצור פרא הייתי רוצה להיות, ולו לכמה רגעים, תמיד יש יצור כזה, גם אם הוא משתנה לעיתים. אני ממש מקווה שלכל אחד מאתנו יש. אני לא יכולה שלא לסיים בנימה המשעשעת והסרקסטית, שבה אפרים סידון כתב על מושגי שכר ועונש בספרו הנפלא: "שירים רעים לילדים טובים": ילד אחד היה רזה ולא רצה לאכול התרגזה אמו ואמרה בקול: "אם לא תאכל לא תהיה לי ברירה אני אקרא למכשפה נוראה, שתאכל אותך מיד! אבל הילד לא פחד והאמא הזמינה מכשפה. באה המכשפה והתחילה לצעוק: "מה זה, עושים ממני צחוק?! לבוא כל כך מהר ומכל כך רחוק ­ בשביל ילד כזה? קטן ורזה? אני לא אהיה שבעה מזה! ואכלה את האמא.

שככה לנו בעולמנו. הרבה תיאוריות התפתחו לאורך ההיסטוריה על מהותה ומקורותיה של הזהות האנושית. מי אנחנו? מנין באנו, מה מאפיין אותנו? מדוע? מה נוכל ללמוד מכל זה? השאלות האלה קיבלו ועדיין מקבלות תשובות שונות; חלקן מבוססות על אמונה, דמיון ומסורת; חלקן מבוססות על ממצאים מתחומי מדע שונים; אלפי שנים של תהייה ומעשה שנובעים ומסתובבים במעגלים סביב בדיוק אותו המקום: החיפוש האינסופי אחר התשובה לשאלה – מי אנו, בני האדם, שככה אנו בונים את עולמנו. שככה לנו בעולמנו. ביכולתנו לחלום על מה שאנו עשויים למצוא כשנגיע למאדים, ואז לעשות הכל, באופן הכי פרקטי ומעורר השתאות, ולהגיע לשם; ממש כשם שככה, באותו עולם שלנו, ביכולתנו לחלום על מה שעשוי לקרות אם רק ניפתר ממי שאינו אנו ושכמותנו, ואז לעשות הכל, באופן הכי פרקטי ומזוויע, כדי לנסות ולהשמיד את מי שאינו אנו ושכמותנו. שככה בעולמנו אנו ניגשים לפתור בעיות באמצעות כעס, אלימות וקרבות, וככה בעולמנו אנו ניגשים לפתור בעיות גם באמצעים רכים, אמפטיים וחברתיים. שככה לנו בעולמנו, שאנו מקימים מוסדות וארגונים מעוררי גאווה לטיפול אלה באלה. וככה בעולמנו, בשמה של מטרה כלשהי שקראנו לה "נעלה", אנו גם פונים לטבוח אלה באלה. ובכל פעם שנדמה לי שאני מתקרבת לתשובה כלשהי, גם כזו שברור לי שהיא חלקית באופן מובהק אבל בכל זאת מניחה במידה מסוימת את דעתי, מתרחש משהו שמוכיח עד כמה אני רחוקה מלהבין את היצור הזה, האמור להיות הקרוב לנו ביותר: אנו בעצמנו. עשרת אלפים, אלפיים, מאה וארבעים, שבעים וארבע. איך שלא נסובב את זה, בכל ספירת זמן משמעותית של עולמות אנוש, מקבלים תזכורת מורכבת, מרוממת נפש וכואבת, שאולי זה בדיוק מותר האדם: להיות ככה בעולם.

אנחנו לא מאותו מחנה אידיאולוגי, כנראה גם לא נהיה. נכון שאני מופתעת לטובה ממנו וממעשיו ומקווה שממשלתו לא תיפול, אבל למרות זאת, באמת שלא חשבתי שיבוא היום בו אצטט דברים של ראש הממשלה נפתלי בנט. והנה. אני נוהגת לומר לילדים שלנו, שביני לבין אביהם יש להם בבית את כל מאה וארבעים השנה האחרונות של ההיסטוריה היהודית. בצד שלי, אלה שהגיעו לארץ ישראל כחובבי ציון בסוף המאה התשע עשרה, ייסדו יישובים, גאלו אדמות, ייבשו ביצות, בנו מפעלים והניחו את התשתית שנדרשה להקמת המדינה; ומהצד של דודי, ניצולי שואה. הוריו כבר מזמן לא אתנו. הזיכרון, תמיד כאן. חמי הצליח לשרוד בזכות יצירתיות אמנותית גבוהה, אותה ניצל כדי להפוך לנגר-אמן מוכשר שהנאצים נהנו מעבודותיו. אותה יצירתיות אפשרה לו להשיג – השד יודע איך – שוקולד, שקדים וסיגריות, וגם לברוח כמה פעמים מכיתת יורים. פעם עשה עצמו ירוי, פעם חמק אל היערות, נתפס שוב ושוב והוחזר לא פחות משלוש פעמים (!) לאושוויץ. מהתקופה ההיא, נשארו סיגריה נצחית, כמה כלי עבודה ויצירות שבדרך נס הוברחו לכאן, המספר שקועקע על ידו ודודה רחוקה אחת. חמותי שרדה בזכות האצבעות הקטנות והזריזות שלה, שאפשרו לה לבצע עבודות במפעל שמבוגרות ממנה לא יכלו לעשות; בזכות שמחת חיים ואופטימיות שגרמו לשומרות לחייך; ובזכות בת דודה אחת ששמרה עליה, חולקת אתה פרוסת לחם, תפוח אדמה; אותה בת דודה שהחביאה אותה בארון כשהרוסים הגיעו ושטפו במעשי אונס את בנות המחנה. מה אירע לבת הדודה עצמה עד היום לא נודע לנו. מהתקופה ההיא, נשארו מוסר עבודה ללא דופי, טוב לב ושמחת חיים בלתי מנוצחים. נער ונערה שטרם מלאו להם עשרים, הם הגיעו חסרי כל לחופי הארץ, רק כדי למצוא את עצמם שנה נוספת במחנה ריכוז בקפריסין. כשסוף סוף הגיעו לכאן, נדדו קצת עד שהשתכנו בדירת חדר קטנטנה בשכונת התקווה שבדרום תל-אביב, והתחילו לעבוד. הם עבדו קשה מאד, לעיתים נגד כל הסיכויים, לעיתים מתחילים מחדש, תמיד חותרים קדימה. כמו רבים אחרים, הם לא חשפו את קעקועי הזרוע והנפש, להיפך. הם בדרך כלל הסתירו אותם. השתיקה שאפפה את דברי ימיהם "שם" הופרה רק כשהנכדים עשו עבודת שורשים, וגם אז הם דיברו בשפה לאקונית, בלי לעשות מזה עניין. הם לא הרגישו צורך לצאת בנאומים חוצבי להבות. הקלישאות המקובלות על "ניצחון המוסר המפעפע ברוח האדם גם ברגעים הכי חשוכים", "הנוכחות שלנו כאן היא הניצחון הגדול ביותר" ועוד כהנה וכהנה סיסמאות מוכרות, לא היו חלק מהשפה שלהם. את אלה, השאירו לנציגי ציבור נבחרים ואוהבי-פאתוס. הם לא רצו להיות סמל. הם בסך הכל רצו לחיות. והם רצו עוד משהו. מסר שהם הקפידו לשנן. "רק אל תשכחו." בערב בו הזיכרון הקולקטיבי מתחבר, המסר הזה עבר השנה באופן חריף בדבריו של ראש הממשלה: "אפילו בימים האפלים ביותר בהיסטוריה היהודית, בתוך תופת ההשמדה, השמאל והימין לא השכילו לשתף פעולה. כל קבוצה נלחמה לבדה מול הגרמנים. ואני מנסה להבין איזה פער אידיאולוגי היה כל-כך חשוב עד שיוכל להפריד בין שתי קבוצות יהודים שנלחמו בקרב נואש והרואי כזה? איזו איבה פנימית הייתה יכולה להצדיק פיצול ברגע שכזה?" איזה פער אידיאולוגי הוא חשוב כל כך, שההפרדה והפיצול קדושים יותר מהעבודה על שותפות. פער, זקוק לגשר. גם אם הוא צר מאד. אנחנו צריכים לעבוד על זה.

(Dean – this is for you! I don’t promise continuum… 😊) At the end of "Fiddler on the Roof", a moment before they are expelled from their homes, the Jews of Anatevka ask – "What is this place of ours? Nothing much. A little bit of this, a little bit of that," they answer each other. "A pot, a broom, a hat…here I know everyone. This is my Anatevka: A little bit of this, a little bit of that..." As he leaves, Tuvia is followed by the fiddler who dances around him, comforting. In the reality of Anatevka, invest in what can be carried anywhere. A minute before Pessach, the holiday of freedom, ended, there was a discussion about foreign passports. "We must have one," someone said. "If necessary, there will be a way out." Foreign passports have replaced the fiddle. Full discloser: I don't have a foreign passport. Just an Israeli one. It's the result of decision: I never agreed it's still necessary. I know there are many smart, good people whom I admire, who disagree with me. They're entitled. Then, someone asked: "When do you really 'feel Israeli'? A little bit of this, a little bit of that, I thought. Humming an Israeli song. Being excited because it snowed on mount Hermon. Arguing with friends while eating fruit and cheese. Worrying that the new brand "start-up nation" is replacing the values of "the people of the book". Using that same new brand anyway. Shaking off with anger any trap expressing racism and violence, regardless of religion, ethnicity, gender or sector. Alarmed and angry at myself when my thoughts sometimes fall into that same trap. Saying about it "this isn't my country". Knowing it is. Finding comfort in the fact that at least, we talk about it. Feeling frustrated that the media doesn't talk about so many wonderful things that are happening here. Feeling happy that despite everything, so many wonderful things are happening here. Declaring "The state is dysfunctional!" for more than 70 years, regardless of who's in government. Hearing someone say that "Other countries aren't any better". Answering – true, but here it's mine. Thinking that the Yizra-el ('Jesreel' in English, but I speak Hebrew) valley is the most beautiful of all. And the Kinneret. Rejoicing when she fills with water. Being able to travel on the same day to the desert as well as the Carmel forests. Having the nerve to call them forests. And the Tabor a mountain. Inhaling the scent of lemon and orange trees in my garden. And the spices. Waiting with excitement to see the shoreline from the window of an airplane, signaling that I am coming home. Loving our soldiers, praying we won’t need them. Knowing we still need them. Explaining to a Jew from abroad that for us, "the terrible days" (Hebrew term for 'high holidays') don't begin at Rosh Hashana. They begin after Pessach. Trying to tell that same Jew that there is no one moment when I 'feel most Israeli'. Stopping to try because it's too complicated. A little bit of this, a little bit of that. As Pessach, the holiday of freedom ends and we prepare for the days marking the events of establishing the State of Israel, being able to say: This is the freedom that the descendants of Anatevka have earned: the ability to say all this, and carrying the responsibility to pay the price of making sure we are never again expelled. With or without a foreign passport.

בסוף המחזה "כנר על הגג", דקה לפני שהם מגורשים ממנה, יהודי העיירה אנטבקה עומדים ושואלים – מהי בעצם העיירה שלנו, מה קושר אותנו אליה? "קצת מזה וקצת מזה," הם עונים אחד לשני. "מטאטא, שולחן, סיר, כובע. מה כבר חשוב בתנור. בית. כאן אני מכיר את כולם ולכאן אני שייך. זו אנטבקה שלי: קצת מזה, וקצת מזה." כשטוביה מגורש מאנטבקה, הכנר רוקד סביבו תוך כדי נגינה. במציאות שלו, כדאי היה להשקיע במה שאפשר לקחת לכל מקום. דקה לפני שחג החירות הסתיים, דיברנו על דרכונים זרים. "נחוץ שיהיה אחד כזה," אמר מישהו בתוקף. "שאם צריך, תהיה לנכדים אפשרות לברוח." הדרכון הזר החליף את הכינור. גילוי נאות: אין לי דרכון זר. זו בחירה – מעולם לא הסכמתי שהוא עדיין נחוץ. אני יודעת שרבים, אנשים חכמים וטובים שאני מאד אוהבת, חולקים עלי. זו זכותם. ואז, מישהו זרק לאוויר את השאלה: מהו הרגע בו "חשנו ישראלים". קצת מזה וקצת מזה, חשבתי. לזמזם שיר ישראלי. להתרגש מהשלג בחרמון. לקטר עם חברים על פרי ובולגרית. אפשר גם צפתית. לדאוג מכך שתווית "אומת הסטרטאפ" דוחקת את ערכי "עם הספר". להשתמש בתווית הזאת בכל זאת. להתנער בזעם מגזענות וקיצוניות אלימה מכל סוג, ללא הבדלי דת, מוצא, מגדר או מגזר. להיבהל כשבמחשבות שלי אני נופלת לשם מדי פעם בעצמי. להגיד על זה "זו לא המדינה שלי", ולדעת שזו לגמרי כן. למצוא נחמה בכך שאצלנו, לפחות מדברים על זה. להצטער על כך שלא מפרסמים מספיק את כל הדברים היפים שיש כאן. לשמוח שלמרות הכל, יש כאן כל כך הרבה דברים יפים. להצהיר "המדינה לא מתפקדת!", כבר למעלה משבעים שנה ותחת כל ממשלה. לשמוע "במדינות אחרות לא יותר טוב", ולענות שזה כנראה נכון, אבל כאן השמיים הם שלי. לחשוב שהמראה של שדות עמק יזרעאל הוא היפה מכולם. גם המראה של הכנרת. לשמוח כשהמפלס שלה עולה. להיות באותו היום גם במדבר וגם ביערות הכרמל. האמיתיים, לא המלון. לקרוא להם יערות, לקרוא לתבור הר. לנשום עמוק את ריח הלימון והתפוז שבגינה. גם הנענע, הזעתר ושאר התבלינים. לחכות שיופיע מראה החוף בחלון המטוס שמעיד, שהגעתי הביתה. לאהוב את החיילים והחיילות שלנו, ולהתפלל שלא נזדקק להם. להבין שכנראה עוד נזדקק להם. להסביר ליהודי מהגולה שעבורי, "הימים הנוראים" מתחילים מייד אחרי פסח, לא ראש השנה. לנסות להסביר שאין רגע אחד או אירוע מסוים שבהם אני מרגישה "הכי" ישראלית. לוותר על הניסיון כי זה מורכב מדי. קצת מזה, וקצת מזה. עם סיום חג החירות ולקראת אירועי הקמת המדינה, להיזכר: זו החירות לה זכו צאצאי אנטבקה - לומר את כל זה, ולקחת אחריות על המחיר הנדרש כדי שלעולם שוב לא נהיה מגורשים. עם דרכון זר או בלעדיו.

יש שני מצבים שבזכותם אני שמחה שיש פייסבוק: - כשהוא מזכיר לי ימי הולדת של אחרים: אני שכחנית כרונית בנושא, למזלי כל אלה שבאמת מכירים אותי כבר יודעים ולא נעלבים. - כשהוא מזכיר לי אירועים משמחי-לב מהעבר, כאלה שראוי להיזכר בהם. השבוע, קיבלתי תזכורת כזו: לפני חמש שנים בדיוק, כשהיא היתה בת חמש בלבד, לירי הציגה לי קושיות משל עצמה. "סבתא, את יודעת מי הוציא את בני ישראל ממצרים?" "מי?" "אלוהים." אוקי, חשבתי לעצמי, תבדקי למה הילדה מתכוונת. "לא משה רבנו?" שאלתי. "לא, אלוהים." הקטנה היתה נחושה לגמרי. "והוא עשה את זה ביד חזקה ובזרוע נטויה." הנחת העבודה שלי היתה שהילדה הקשיבה בגן. ליתר בטחון, בדקתי. "מי סיפר לך?" "הגננת," אמרה במשיכת כתף של נו באמת. "אלוהים הוציא את בני ישראל ממצרים." ניסיתי לברר בזהירות מה בדיוק נאמר, משתדלת להתאפק מלפגוע חלילה באמון שלה בגננת. "הגננת אמרה לכם מי זה אלוהים?" "לא, אבל אני יודעת," הגיעה תשובה בוטחת שרק ילדה בת חמש יכולה לתת. "מי זה?" "הוא היה איש זקן כזה, עם ראש וידיים ורגליים וזקן ממש ארוך." "את בטוחה שאת לא מתכוונת למשה רבנו?" ניסיתי. "בטוחה. זה היה אלוהים. הוא זה שהוציא את בני ישראל ממצרים, ביד חזקה ובזרוע נטויה," חזרה ואמרה. הבנתי שהחלק של היד החזקה והזרוע הנטויה מאד הרשימו אותה. הוספתי לתשאל. "ומה קרה אחרי זה?" "כלום," אמרה הילדה באותו ביטחון. "אחרי זה, אלוהים מת. כבר לא צריך אותו יותר." ואידך זיל גמור. חג אביב שמח, בריא ובטוח לכולם!