בסוף המחזה "כנר על הגג", דקה לפני שהם מגורשים ממנה, יהודי העיירה אנטבקה עומדים ושואלים –
מהי בעצם העיירה שלנו, מה קושר אותנו אליה?
"קצת מזה וקצת מזה," הם עונים אחד לשני. "מטאטא, שולחן, סיר, כובע. מה כבר חשוב בתנור. בית.
כאן אני מכיר את כולם ולכאן אני שייך.
זו אנטבקה שלי: קצת מזה, וקצת מזה."
כשטוביה מגורש מאנטבקה, הכנר רוקד סביבו תוך כדי נגינה.
במציאות שלו, כדאי היה להשקיע במה שאפשר לקחת לכל מקום.
דקה לפני שחג החירות הסתיים, דיברנו על דרכונים זרים.
"נחוץ שיהיה אחד כזה," אמר מישהו בתוקף. "שאם צריך, תהיה לנכדים אפשרות לברוח."
הדרכון הזר החליף את הכינור.
גילוי נאות: אין לי דרכון זר. זו בחירה – מעולם לא הסכמתי שהוא עדיין נחוץ.
אני יודעת שרבים, אנשים חכמים וטובים שאני מאד אוהבת, חולקים עלי. זו זכותם.
ואז, מישהו זרק לאוויר את השאלה: מהו הרגע בו "חשנו ישראלים".
קצת מזה וקצת מזה, חשבתי.
לזמזם שיר ישראלי.
להתרגש מהשלג בחרמון.
לקטר עם חברים על פרי ובולגרית. אפשר גם צפתית.
לדאוג מכך שתווית "אומת הסטרטאפ" דוחקת את ערכי "עם הספר".
להשתמש בתווית הזאת בכל זאת.
להתנער בזעם מגזענות וקיצוניות אלימה מכל סוג, ללא הבדלי דת, מוצא, מגדר או מגזר.
להיבהל כשבמחשבות שלי אני נופלת לשם מדי פעם בעצמי.
להגיד על זה "זו לא המדינה שלי", ולדעת שזו לגמרי כן.
למצוא נחמה בכך שאצלנו, לפחות מדברים על זה.
להצטער על כך שלא מפרסמים מספיק את כל הדברים היפים שיש כאן.
לשמוח שלמרות הכל, יש כאן כל כך הרבה דברים יפים.
להצהיר "המדינה לא מתפקדת!", כבר למעלה משבעים שנה ותחת כל ממשלה.
לשמוע "במדינות אחרות לא יותר טוב", ולענות שזה כנראה נכון, אבל כאן השמיים הם שלי.
לחשוב שהמראה של שדות עמק יזרעאל הוא היפה מכולם.
גם המראה של הכנרת. לשמוח כשהמפלס שלה עולה.
להיות באותו היום גם במדבר וגם ביערות הכרמל. האמיתיים, לא המלון.
לקרוא להם יערות, לקרוא לתבור הר.
לנשום עמוק את ריח הלימון והתפוז שבגינה. גם הנענע, הזעתר ושאר התבלינים.
לחכות שיופיע מראה החוף בחלון המטוס שמעיד, שהגעתי הביתה.
לאהוב את החיילים והחיילות שלנו, ולהתפלל שלא נזדקק להם.
להבין שכנראה עוד נזדקק להם.
להסביר ליהודי מהגולה שעבורי, "הימים הנוראים" מתחילים מייד אחרי פסח, לא ראש השנה.
לנסות להסביר שאין רגע אחד או אירוע מסוים שבהם אני מרגישה "הכי" ישראלית.
לוותר על הניסיון כי זה מורכב מדי.
קצת מזה, וקצת מזה.
עם סיום חג החירות ולקראת אירועי הקמת המדינה, להיזכר:
זו החירות לה זכו צאצאי אנטבקה - לומר את כל זה,
ולקחת אחריות על המחיר הנדרש כדי שלעולם שוב לא נהיה מגורשים.
עם דרכון זר או בלעדיו.
