כדי שחינוך מדעי יהיה זירה לחשיבה ביקורתית, חייבים להתייחס לפוליטיקה

"חינוך צריך להשאיר את הפוליטיקה מחוץ לכיתה!" ( מורה בהשתלמות מורים למדעים)

"חברים, הדיון כאן צריך לעסוק בהוראת המדעים בלבד. תשאירו את הפוליטיקה בחוץ" (אנשי חינוך בקבוצת ווטסאפ).

"בתי ספר אינם זירה למאבקים פוליטיים" (שר החינוך)

כבר שנים שאני מתווכחת עם משפטים מהסוג הזה; כי מה שצריך להשאיר מחוץ לכיתה אינו פוליטיקה, אלא אינדוקטרינציה, כלומר: העדפה מסוימת של אג'נדה פוליטית כלשהי.  

פוליטיקה היא האמנות והמעשה של ניהול חיי הציבור והחברה, והיא מתקיימת בכל רמה – ממדינה שלמה ועד קבוצה קטנה. זו המדיניות שעל בסיסה מנהלים קבוצה. המדיניות מתבססת על אתוס מסוים, על הלוגיקה שלו, המוסר והאתיקה שהוא דוגל בהם, הנורמות – מקובלות ושאינן מקובלות – וכן הלאה. כלומר, האופן בו מחליטים מהי התרבות שאנו מבקשים לחיות בה וכיצד עלינו לנהל אותה. קבוצות פוליטיות נבדלות זו מזו בעקרונות האלה, ובאופן בו הן עוסקות בהחלתן – בתהליכי בחירה, בכח הזרוע או בדרכים אחרות.

העיסוק בפוליטיקה אינו יכול להיות מוגבל ל"שיעורים באזרחות" בלבד. הכנסת "פוליטיקה" לכיתה משמעותה לדרוש מהלומדים להכיר את מרכיביהן של גישות שונות המשפיעות על מגוון היבטי חיינו - הרעיונות, הערכים והנורמות שכל גישה כזו מייצגת, לחשוב ולדון בהן באופן ביקורתי ומושכל, מבלי לדחוף או להנחיל אג'נדה מסוימת.

יותר מהרבה תחומים אחרים, דווקא החינוך המדעי אמור לתמוך בדיוק בכך: על ידי הכשרת תלמידים לאסוף ולבחון נתונים ועובדות, להטיל ספק, להעמיק בטענות, להפריד בין עובדות לדעות ולהבין את ההשלכות השונות של יישומי היכולות המדעיות בחברה - בדיוק הכישורים הדרושים להם כדי להעריך רעיונות פוליטיים וממשל באופן ביקורתי מבלי להיות מנווטים על ידי דעות קדומות או חוסר ידע. במערכות חינוך רבות בעולם, מאפשרים ומעודדים דיונים רב-צדדיים בסוגיות שונות. נקודות המבט המגוונות מיוצגות על ידי אנשי חינוך ותלמידים כאחד. המטרה אינה שהתלמידים יבחרו דווקא עמדה כזו או אחרת. המטרה היא לחשוף אותם לעמדות ודעות שונות, פעמים רבות מנוגדות. זה דורש ביטחון עצמי ואומץ.

כשחינוך מדעי מעמיד פנים שהוא א-פוליטי לחלוטין, הוא מסתכן בהתעלמות מהאופן שבו המדע נתמך, ממומן, ובעיקר מהאופן שבו המדע עשוי להיות מיושם על ידי החברה. התעלמות כזו מנסה לגרום למדע להיראות כמו כלי "ניטרלי". אלא שהמדע ממש אינו כזה, ואינו יכול להיות כזה מעצם העובדה שהמדע הוא עיסוק אנושי.

באופן מעשי, מדובר בהתמודדות עם הביטוי "והעיקר, לא לפחד כלל". מבחינה זו, אלה שטוענים לאינדוקטרינציה ואלה שמחפשים "שקט תעשייתי" בכיתה דומים: הם מפחדים. דיון נוקב, המוציא לאור מחלוקות רב-ממדיות, עלול להיות מאיים.

אלא שמי שמעדיף לוותר על כך, אינו עוסק בחינוך. הוא עוסק בהעברת חומר.     

חינוך מדעי המבקש ללמד רק עובדות ושיטות, גולש לטכנוקרטיה שבמקרה הטוב תביא להתפתחות של אנשים שיכולים אולי "לעשות" מדע, אבל לא לשאול מי מחליט כיצד, מתי ובעיקר מדוע משתמשים בידע, ביכולות ובתובנות שצברנו בזכות העיסוק המדעי  - לצורך קידום הבריאות, להתמודדות עם שינויי האקלים, להפקת אנרגיה יעילה ובת קיימא וכן, גם לצורכי הגנה לעומת התקפה.

חינוך מדעי ראוי לשמו צריך ללמד לא רק כיצד המדע עובד, אלא כיצד התגליות, השימושים והמגבלות שלו מצטלבים עם החברה והמדיניות - לצייד את התלמידים לחשוב באופן ביקורתי על הקשרים הללו מבלי להיות מנווטים לעמדה מפלגתית כלשהי. את זה עושים תוך דיון באתיקה, מדיניות והשפעה חברתית וסביבתית - כך שהתלמידים לומדים הן את שיטות המדע והן את האופן שבו המדע מעצב ומעוצב על ידי ממשל וערכים ציבוריים.  

עמיתיי אנשי החינוך ושר החינוך טועים: בתי ספר הם בהחלט זירה לדיונים פוליטיים מגוונים. כך נגדל אנשים חושבים, בודקים, מתלבטים - ובוחרים.

ומה זה, אם לא חינוך?