אנחנו מחוברים אליו רגשית, למספר שבע. תחשבו, למשל, על מחזור שבעת ימי השבוע. למרות שפרק הזמן של שבעה ימים מחזוריים הומצא כנראה על ידי האכדים, הביסוס המשמעותי שלו נעשה ביהדות והפצתו התבססה בעיקר על הנצרות והאיסלאם. ניסיונות שונים במהלך ההיסטוריה לשנות את המחזור בן שבעת הימים למחזור בעל מספר אחר לא צלחו, והמחזור השבועי הוא שמשמש כיום את העולם כולו.
אחד ההקשרים היפים של המספר שבע קשור לימי חג אלה – חג השבועות. ההקשר נמצא בשם החג עצמו: בפסח, מיד לאחר ליל הסדר, אנו מתחילים לספור שבעה שבועות בדיוק עד שחוגגים את מתן התורה. שבע פעמים שבע. במהלך הזמן הזה, אנו עוברים מעבדות ותלות באחר לעצמאות וריבונות, ללמדנו שלא די לצאת ממצרים, צריך לעבור תהליך שלם של התבגרות ונטילת אחריות אישית על גורלנו כדי להיחשב כעם. זה אחד התהליכים הברורים והמדוברים ביותר בתקופה הזו.
תהליך נוסף, מדובר פחות, נחשף כשמתבוננים על המגילות הקשורות בשני החגים האלה, פסח המוביל לשבועות: תהליך ההתבגרות של האהבה.
בפסח אנו קוראים את מגילת שיר השירים. זו מגילה שהיא כולה להט של אהבה ותשוקה, עד כדי כך שהיא מסונוורת ונטולת זהות מסוימת. הנך יפה רעייתי, דודי דגול מרבבה – כל רעייה, כל דוד.
אבל בתהליך ההתפתחות שבין פסח לבין שבועות, אנו נדרשים להבין שאהבת שיר השירים אינה מספיקה. בשבועות אנו כבר בוגרים מספיק כדי לקרוא את מגילת רות, המתארת סיפור אהבה שתחילתו באותה התלהבות ממש בין שני אנשים שהפעם יש להם זהות מאד ברורה – רות ובועז. היא גיורת, הוא צאצא של יהודה ותמר. הם נפגשים בעת קציר השעורים. לא קציר של חיטה זהובה, לא קטיף של פרי עץ עסיסי. קציר שעורים. לחם אביונים פשוט ובסיסי, בלי תוספות מיותרות. רגש לכל אדם.
אפשר לתאר לעצמנו את המבטים החולפים ביניהם בשדה, את ההתרגשות הפועמת בסתר לבו של כל אחד מהם כשהם מבחינים זה בזו. הוא מברר עליה פרטים במסווה של אמתלות שווא, היא שומעת מי הוא מנעמי. המגילה מאפשרת לנו לדמיין את רות מתקשטת לקראת ערב, לבה הולם, הולכת לגורן שבו בועז ישן ומתגנבת פנימה בשקט. האם הוא בדיוק חולם עליה? האם הוא מדמיין כיצד היא באה אליו, רק כדי להתעורר ולגלות שהיא נמצאת ממש שם, למרגלותיו, ממתינה לו? סביבם קש, כבשים פועות, ריח חציר וצמר ואור ירח. אפשר בהחלט להוסיף מוסיקת רקע רומנטית שמתנגנת בראשם.
היא נשכבת בלאט למראשותיו.
בחצי הלילה הוא מתעורר ומגלה את נוכחותה.
ויהי בחצי הלילה. קו תפר, עת רצון, זמן רוב הניסים. לפנינו מזלג דרכים. מחצית כבר עברה, תלאות המחצית השנייה עדיין אורבות, רוחשות. חשיכה ואור. בדיוק בזמן הזה, נולד רגע סנוורים. רגע של עצירה.
ברגע הזה, שניהם נמצאים שם.
כל צדקני העולם יכולים להמשיך לספר שהם בסך הכל דיברו עד שהוא החליט לגאול אותה ולשאתה לאשה. כל מי שהתאהב כך פעם, יודע אחרת.
הם נישאים, אבל המגילה לא מסתיימת בכך. היא מסתיימת בצאצא השושלת שהם הקימו: "וישי הוליד את דוד".
במעבר משיר השירים, המלא התלהבות נטולת זהות מסוימת, לבין מגילת רות, עם הגיבורים הארציים והמוחשיים מאד, אנו מגלים שגם האהבה היא תהליך של תודעה מתפתחת, צומחת ומוחשית ברמת היומיום.
אמיצי הלב שישכילו ללכת עמה שבע פעמים שבע, יזכו במלוכה.
חג שמח!
הערת השועל: דוד המלך הוא צאצא של גיורת, שעד היום אנחנו קוראים לה בשם "רות המואביה". נפלאות דרכי השמות שאנחנו נותנים.
