אנחנו לא מאותו מחנה אידיאולוגי, כנראה גם לא נהיה. נכון שאני מופתעת לטובה ממנו וממעשיו ומקווה שממשלתו לא תיפול, אבל למרות זאת, באמת שלא חשבתי שיבוא היום בו אצטט דברים של ראש הממשלה נפתלי בנט.
והנה.
אני נוהגת לומר לילדים שלנו, שביני לבין אביהם יש להם בבית את כל מאה וארבעים השנה האחרונות של ההיסטוריה היהודית. בצד שלי, אלה שהגיעו לארץ ישראל כחובבי ציון בסוף המאה התשע עשרה, ייסדו יישובים, גאלו אדמות, ייבשו ביצות, בנו מפעלים והניחו את התשתית שנדרשה להקמת המדינה;
ומהצד של דודי, ניצולי שואה.
הוריו כבר מזמן לא אתנו. הזיכרון, תמיד כאן.
חמי הצליח לשרוד בזכות יצירתיות אמנותית גבוהה, אותה ניצל כדי להפוך לנגר-אמן מוכשר שהנאצים נהנו מעבודותיו. אותה יצירתיות אפשרה לו להשיג – השד יודע איך – שוקולד, שקדים וסיגריות, וגם לברוח כמה פעמים מכיתת יורים. פעם עשה עצמו ירוי, פעם חמק אל היערות, נתפס שוב ושוב והוחזר לא פחות משלוש פעמים (!) לאושוויץ. מהתקופה ההיא, נשארו סיגריה נצחית, כמה כלי עבודה ויצירות שבדרך נס הוברחו לכאן, המספר שקועקע על ידו ודודה רחוקה אחת.
חמותי שרדה בזכות האצבעות הקטנות והזריזות שלה, שאפשרו לה לבצע עבודות במפעל שמבוגרות ממנה לא יכלו לעשות; בזכות שמחת חיים ואופטימיות שגרמו לשומרות לחייך; ובזכות בת דודה אחת ששמרה עליה, חולקת אתה פרוסת לחם, תפוח אדמה; אותה בת דודה שהחביאה אותה בארון כשהרוסים הגיעו ושטפו במעשי אונס את בנות המחנה. מה אירע לבת הדודה עצמה עד היום לא נודע לנו. מהתקופה ההיא, נשארו מוסר עבודה ללא דופי, טוב לב ושמחת חיים בלתי מנוצחים.
נער ונערה שטרם מלאו להם עשרים, הם הגיעו חסרי כל לחופי הארץ, רק כדי למצוא את עצמם שנה נוספת במחנה ריכוז בקפריסין. כשסוף סוף הגיעו לכאן, נדדו קצת עד שהשתכנו בדירת חדר קטנטנה בשכונת התקווה שבדרום תל-אביב, והתחילו לעבוד. הם עבדו קשה מאד, לעיתים נגד כל הסיכויים, לעיתים מתחילים מחדש, תמיד חותרים קדימה.
כמו רבים אחרים, הם לא חשפו את קעקועי הזרוע והנפש, להיפך. הם בדרך כלל הסתירו אותם. השתיקה שאפפה את דברי ימיהם "שם" הופרה רק כשהנכדים עשו עבודת שורשים, וגם אז הם דיברו בשפה לאקונית, בלי לעשות מזה עניין. הם לא הרגישו צורך לצאת בנאומים חוצבי להבות. הקלישאות המקובלות על "ניצחון המוסר המפעפע ברוח האדם גם ברגעים הכי חשוכים", "הנוכחות שלנו כאן היא הניצחון הגדול ביותר" ועוד כהנה וכהנה סיסמאות מוכרות, לא היו חלק מהשפה שלהם. את אלה, השאירו לנציגי ציבור נבחרים ואוהבי-פאתוס. הם לא רצו להיות סמל. הם בסך הכל רצו לחיות.
והם רצו עוד משהו. מסר שהם הקפידו לשנן.
"רק אל תשכחו."
בערב בו הזיכרון הקולקטיבי מתחבר, המסר הזה עבר השנה באופן חריף בדבריו של ראש הממשלה:
"אפילו בימים האפלים ביותר בהיסטוריה היהודית, בתוך תופת ההשמדה, השמאל והימין לא השכילו לשתף פעולה. כל קבוצה נלחמה לבדה מול הגרמנים. ואני מנסה להבין איזה פער אידיאולוגי היה כל-כך חשוב עד שיוכל להפריד בין שתי קבוצות יהודים שנלחמו בקרב נואש והרואי כזה? איזו איבה פנימית הייתה יכולה להצדיק פיצול ברגע שכזה?"
איזה פער אידיאולוגי הוא חשוב כל כך, שההפרדה והפיצול קדושים יותר מהעבודה על שותפות.
פער, זקוק לגשר. גם אם הוא צר מאד.
אנחנו צריכים לעבוד על זה.
