תוצאות חיפוש

הביטו בנו. מנסים לפלס את דרכנו בארץ תפוזים, מתוך נאמנות לרעיון שאנחנו תפוחים. (כשאני נזכרת בשיר של אלזה גידלאו) * היינו ילדים חסרי זהירות - ראו את האטד. בצילנו חסה, מים לגם מידנו, השמש שלנו חיזקה את עליו. עכשיו הוא בטוח שהוא באובב. (כשהנסיך הקטן פוגש את משל יותם) * אחרי מותי, את שיישאר ממני תפיצו לארבע רוחות, כדי שאחד האטומים שלי ימצא בית בכנפיה של שחפית הקוטב, וימשיך לטייל בעולם. (כשהציפורים יושבות על הענף שבחלון)

"אני לא מבינה," שאלה אותי השבוע חברה ממדינה אחרת. "בכל מפלגות הימין שלכם, או אפילו רק בליכוד עצמו, אין אף אחד שקם ואומר תעצרו, הגזמנו? מישהו אחד ביקורתי שיגיד, זו לא רפורמה אלא הפיכה שלטונית? כולם מיישרים קו בלי שום שאלה, בלי שום ספק? אף אחד לא מוכן להיות זה שצועק שהמלך הוא לא רק עירום, אלא בכלל לא מלך? לא יכול להיות." במקום לתת לה את רשימת "מטילי הספק" שבגלל ספקנותם מצאו את עצמם הרחק מההמון הצורח, סיפרתי לה על הניסוי הבא: קבוצת מדענים הכניסה חמישה קופים לכלוב. במרכז הכלוב ניצב סולם ובראשו אשכול בננות. בכל פעם שאחד הקופים טיפס על הסולם אל הבננות, חטפו שאר הקופים מקלחת קרה מידי המדענים. עם הזמן, בכל פעם שאחד הקופים טיפס על הסולם, הוא זכה למכות נמרצות מחבריו הקופים המתוסכלים שנרטבו בגללו. עד שאף קוף לא העז לטפס על הסולם, על אף הפיתוי העצום. בשלב הבא החליפו המדענים את אחד הקופים בקוף חדש, שדבר ראשון טיפס על הסולם. כשירד התנפלו עליו שאר הקופים והכו אותו. לאחר כמה ניסיונות כאלה למד הקוף החדש להימנע מלטפס על הסולם, למרות שלא היה לו מושג למה ומדוע. אז הוחלף קוף נוסף, וההתרחשות חזרה על עצמה. כשטיפס על הסולם הוא חטף מכות מכל שאר הקופים, ביניהם גם הקוף שהגיע מעט לפניו. ואז הוחלף קוף שלישי ואחריו קוף רביעי, והאירועים חזרו על עצמם. לבסוף הוחלף גם הקוף החמישי. נשארה קבוצה של חמישה קופים שמעולם לא חטפו מקלחת קרה, ובכל זאת המשיכו להכות כל קוף שהתפתה לטפס על הסולם. מישהו פעם טען שאילו אפשר היה לשאול את הקופים מדוע הם מכים כל קוף שמטפס על הסולם, קרוב לוודאי שהם היו עונים: "אני לא יודע, אבל ככה העניינים מתנהלים כאן". אולי. ואולי התשובה שלהם היתה: "כי ככה מוכיחים פה מי באמת מחליט". אבל זה, כאמור, אצל קופים. מה כבר אפשר לצפות מהם. השבוע, לצד כמה רגעים של תקווה מלבלבת לאור היושרה האמיצה של בית המשפט העליון, התבשרנו שלאחר קריאות הנגד והביקורת הקשה על תכנית ההפיכה של לוין, שמחה רוטמן הניח תכנית חלופית. מי שקיווה שהביקורת החריפה תגרום לחשיבה מחדש וריכוך, התבדה: תכנית רוטמן קיצונית יותר מזו של לוין. האם רוטמן עתיד לגלות שהוא אינו רחבעם - הוא לא בנו של החכם באדם, והוא לא יהפוך שוטים לעקרבים? זה תלוי בכל מי שיהיה מוכן לחטוף מקלחת שתהיה קרה, אפילו קרה מאד, בדרך אל הבננות.

שמות, החומש השני בתורה, מתחיל בשמות כל בני יעקב שירדו מצרימה. בספר הנחשב לכזה שאין בו מילה מיותרת, יש סיבה חשובה לפרטים האלה. הם מדגישים את השותפות הרחבה של כל אחד בעשייה ובתוצאותיה כאחד. אף אחד מבני ישראל וצאצאיהם לא יוכל להוציא את עצמו מהכלל, לא יוכל להתנער מהאשמה או להתהדר בהצלחה לבדו. ואחרי שאנחנו מבינים שהאחריות להגיב על מה שעומד לבוא נמצאת על הכתפיים של כולם, נפתח תיאור של ההתדרדרות המהירה שמתרחשת כשעל כסאו של האדם החזק ביותר בעולם העתיק מתיישב אדם, שחושב שמותר לו לעשות הכל. הסדר הקיים חשוד בעיניו, והוא מעדיף "לא לדעת את יוסף". השימוש במילה "ידע" מעניין. יכלה התורה לכתוב "דור שלא הכיר את יוסף", או לחילופין להשתמש במילים "הבין", "פגש" או אפילו "למד". במקום אלה, התורה בוחרת להשתמש במילה "ידע", השמורה בדרך כלל לפעולה אינטימית, בין-אישית. ידיעה כזו, כאשר היא נעשית באופן הראוי, היא ידיעה מתוך חדירה על מכלול היבטיה – פיזית, נפשית ורגשית. זוהי פעולה של היכרות, הערכה ואהבה עמוקים. כל הידע הזה, נעלם ברוח. פרעה שולט, והוא קובע. הדבר הראשון שהוא עושה הוא לזרוע פחד, הסתה ובהלה. פרעה מאשים את בני ישראל שהם יהיו "בוגדים", סוג של גיס חמישי – את המושגים "סרטן בגוף האומה" או "סמולנים בוגדים" עוד לא המציאו – ויוצר את התנאים הנדרשים לשינוי הסדר שהיה נהוג לפניו. אחרי שהוא משעבד את כולם, הוא מתעלל בהם. בהינף אצבעו, הם עבדים. עוד אצבע מורמת, ובניהם יושלכו לנהר. הוא יורק, ועליהם מתרחש מבול. מולו יתייצב תיכף נער אחד, שלמרות רצונו, נבחר לשליחות הזוהרת אליו מתוך האש. הוא לא מסכים לזה בקלות. להיפך. לבו לא ממריא כשאלוהים בוחר בו. הוא שואל, הוא מפעיל חשיבה ביקורתית, הוא מתווכח ומתנגד לאלוהים בכבודו ובעצמו. מה פתאום אני, למה שיקשיבו לי בכלל, הרי אני מגמגם אפילו כשאני מדבר עם עצמי. אני לא מנהיג, אין לי ניסיון, אולי לא כדאי, אולי מישהו אחר מתאים יותר. הוא לא חושב שבגלל שהוא נבחר, הכל ברור לו ומותר לו הכל. ככל שהוא מוסיף ומביט באש, הוא מבין. הדרך תהיה קשה, יהיו בה חרטות, תסכולים, ויכוחים. אפילו זעם. אבל הפור נפל. הגיע הזמן לצאת נגד המהפכה השלטונית הזו שבצע פרעה רק כי הוא יכול. זה תהליך קשה. יידרשו עוד כמה פרשות מלאות בעשר מכות, כל אחת נוראה מקודמתה. פרעה יתעקש, ויחזור ויתעקש. רק כשהעתיד עצמו יספוג פגיעה אנושה, פרעה יבין שהוא הלך רחוק מדי, וגם זה לזמן קצר בלבד. שנת 2023 מסתמנת כשנה שבה רמת הסיכון רוחשת "אריות, נמרים ודובים" הממתינים לטרוף את קלפי העתיד. התחלנו עם שמות היורדים למצרים, המשכנו עם שמות צאצאיהם. שאף אחד לא ישכח את האחריות הרובצת עליו להגיב כלפי שליט החושב שאין מעליו אלוהים, ולכן הכל מותר לו. פרשת שמות מזכירה שגם אנחנו, גם היום, לא יכולים לשכוח זאת.

השבוע היו לא מעטים שטענו, שאני צריכה להתמקד בחינוך מדעי ולהתעסק רק במדע והנגשתו, ולא לערב בכך פוליטיקה. מי שטוען כך, אינו מבין מהו חינוך. יצורים חיים רבים מאד עוסקים ברמות שונות של הוראה ולמידה, אבל רק האדם מחנך, כלומר – מבסס את תהליכי ההוראה/למידה שלו על הבהרת ערכים, אתיקה ומוסר מורכבים ומתקדמים. בלי אלה, אין הבדל בינינו לבין הצ'יטה המלמדת את גוריה לטרוף, הדבורה המורה לחברותיה היכן למצוא מזון, הפילות הבוגרות המלמדות את הצעירות מה לאכול לקראת לידה, וכן הלאה. החינוך האנושי אינו עוסק אך ורק בהנחלת ידע והתנהגות טכניים, מורכבים ככל שיהיו, בין אם מדובר בחינוך מדעי או בכל תחום אחר. החינוך האנושי מבקש לעסוק בחשיבה ביקורתית, לוגית ובעיקר ערכית, המסייעת בקבלת החלטות לבניית התנהגות מוסרית. גם בחינוך המדעי, אנו מבקשים לתת מענה לסקרנות, להכיר ולהבין את המגוון העשיר של העולם, להבין את עצמנו ואת התהליכים המורכבים המתרחשים בנו וסביבנו מתוך צניעות וכבוד כלפיהם; ולרתום אותם לקידום חיינו בהיבטיהם השונים. בלי ערכים ואתיקה, אין חינוך מכל סוג שהוא. איך שלא נסובב את זה, תהליכים המבוססים על ערכים ואתיקה מצריכים הבהרת מדיניות, כלומר - פוליטיקה. החינוך – מדעי ואחר - לא יכול לפחד או להירתע מזה, אלא לבחון ולהבהיר אלו ערכים בדיוק אנחנו מבקשים לייצג ולהשיג. הדיון הזה עלה כשהבהרתי שהערכים העומדים בבסיס התפיסה והמדיניות של מכון דוידסון היו וימשיכו להיות ערכים של שוויון, סובלנות והכלה של כלל מרכיבי האוכלוסייה בישראל; הן בהתייחס לעובדי דוידסון, הן בהתייחס למשתתפי הפעילויות השונות; ובכל ממשק בו אנו פועלים. בין השאר, נשאלתי "מדוע צריך להבהיר זאת, אתם הרי לא מדירים ותמשיכו לא להדיר, אז למה צריך לצאת בהצהרות כאלה של מדיניות". שאלה לגיטימית וטובה. למה באמת צריך לצאת בהצהרות? גדלתי בארה"ב. חזרתי אליה לא מעט פעמים, בשליחויות כאלה ואחרות, לזמנים ארוכים יותר ופחות. לצערי, יש לי סיפורים לא מעטים על הדרה, שנאה וגזענות, גלויים וסמויים כאחד - ועל שתיקה כלפיהם. הנה כמה דוגמאות קטנטנות: אני בת 6, מתחילה כיתה א' בבית ספר ציבורי בלוס אנג'לס. ציבורי, כי הורי היו זוג סטודנטים תפרנים שלא יכלו להרשות לעצמם להכניס אותי לבית הספר הפרטי היהודי והיקר-להחריד. בתום השבוע הראשון ללימודים אני חוזרת הביתה, בוכייה: המורה תלתה בכיתה את הציורים של כל הילדים, חוץ משלי. אני היהודייה היחידה בכיתה. מנהל בית הספר אמנם הבטיח להורי הנסערים לטפל בזה, אבל גרר רגליים. הסיפור הגיע לראשי הקהילה היהודית. הם "שלפו" אותי משם והעניקו לי את המלגה הנדרשת כדי ללמוד בבית הספר היהודי, על חשבונם. סוג של הדרה שקטה מרצון. "רדו!" נבח עלינו נהג האוטובוס, עיניו התבוננו במגן דוד שעל צווארי. אני עם חברה יהודייה אמריקאית. האוטובוס היה מלא אנשים, אבל עוד היו מושבים בודדים. "אני לא מסיע את מי שרצח את ישו," הוסיף וסינן. עמדנו משותקות. בחוץ ירד שלג, והוא סרב להמשיך בנסיעה עד שנרד. איש לא התנגד. אשה שישבה במושב הקדמי אמרה לנו בשקט, "לא נורא, תכף מגיע עוד אוטובוס." היינו בודדות, ובאותו רגע הבנו עד כמה. ירדנו. שנאנו את עצמנו, את השיתוק שלנו, את הפחד שלנו, אבל ירדנו. האוטובוס הבא אכן הגיע תוך שתי דקות, עליו עלינו בלי בעיה ונסענו הלאה. העלבון נשאר באותו מקום צורב. ניו יורק, 77'. תיבת הדואר שלנו הושחתה. מישהו מילא אותה בזבל, והוסיף וריסס עליה מגן דוד ועליו X גדול. השוטר המקומי שהזעקנו לא התרגש. "עשיתם משהו שבגללו יודעים מי אתם?" אמר והביט בנו בחשד. הרגשתי שהוא כמעט מאשים אותנו. "אנחנו נוודא שהניידת עוברת פה לעיתים יותר קרובות, אבל לא נוכל להיות פה כל הזמן. תורידו ראש ותוודאו שאתם לא בולטים." פלורידה, 2003. זה תמיד כואב, זה תמיד מעליב, וזה תמיד-תמיד מפחיד. תחושת הביטחון מתערערת, ובעיקר סימני השאלה נותרים ללא מענה. את לא מבינה מה עשית, למה מישהו מרגיש צורך להפנות כלפייך מעשים שכאלה, ובעיקר למה בחלק הארי של המקרים, אף אחד סביבך לא קם למחות, להגן, להתריע ולעמוד לצדך. החשש וההתמודדות עמו, נמצאים על כתפייך. כשיש אתך גם משפחה וילדים, כל אלה מוגברים כמה מונים. הצהרה היא סוג של פעולה. היא לחלוטין לא פעולה מספיקה, אבל במקרים של הדרה, גזענות ושנאה - היא התחלה חשובה. היא מבהירה שוב מי אנחנו ומהם ערכינו - כלפי עצמנו, כלפי מי שאתנו, כלפי מי שנגדנו. כשעוסקים בחינוך, ובכלל זה חינוך מדעי, הבהרה מוצהרת של ערכים היא חלק בלתי נפרד מהעשייה. בלי זה, אנחנו סתם מלמדים איך לערבב חומרים במבחנה.

האמת? נעלבתי. נדב אייל פרסם היום[1] את שמותיהם של כמה מהגופים הקשורים לחינוך, המופיעים ב"רשימה השחורה" של מפלגת נעם. לפי אייל, גופים כמו קרן מנדל, מכון הרטמן, אבני ראשה, יד הנדיב, מט"ח ועוד, סומנו על ידי אבי מעוז וחבריו כחלק מקונספירציה של "ארגונים ליברליים" להשתלט על החינוך בישראל. גם אנשי מקצוע ספציפיים מארגונים שונים מופיעים ברשימות שחורות כאלה ואחרות של המפלגה, שיצרה אוקסימורון כשקראה לעצמה בשם "נעם". ראיתי את הרשימה, ונעלבתי. לא בגלל האשמה שמפלגת נעם מטילה על כמה משותפיי – כלם אנשי מקצוע לעילא, אוהבי אדם ומדינה. נעלבתי כי שכחו לכלול במועדון הזה של המוקצים-מטעם-מפלגת-נעם גם את מכון דוידסון, וגם אותי. כמנכ"לית מכון דוידסון, באחריותי להתוות את המדיניות הערכית שעל בסיסה אנחנו פועלים. אני מבקשת להבהיר שהמדיניות הזו היא הפוכה בכל דבר ועניין ממה שמפלגת נעם מטיפה לו. תשפטו בעצמכם: מכון דוידסון עוסק בחינוך מדעי-מתמטי, לכלל האוכלוסייה, במגוון עצום של דרכים. ככזה, מדובר בארגון ליברלי, שמטרתו המוצהרת היא קידום חשיבה ביקורתית, יצירתית, סובלנית ופלורליסטית. אנחנו עובדים עם ועבור כל מרכיבי החברה הישראלית והאנושית. אנחנו מכילים ומכבדים בני אדם באשר הם, כל עוד גם הם אנשים ישרי-דרך, מכבדים ומכילים אותנו וזה את זה ומבקשי טוב לכל. זו לא רק הצהרה, אלא מתבטא במעשה. עובדי דוידסון הגיעו וממשיכים להגיע מכל הקבוצות במדינה, ללא הבדלי דת, עמדה פוליטית או מגדר. יש אצלנו עובדים בעלי משפחות מכל הסוגים - הטרוסקסואלים, חד מיניים, חד הוריים וכל הרכב משפחתי אחר. אנחנו מקפידים להנגיש מדע בעברית, ערבית ואנגלית. אנחנו גאים להיות שותפים לדרך עם כמה מה"מסומנים" - כמו יד הנדיב, מט"ח ואחרים - בקידום הידברות ודו-קיום יהודי-ערבי. אנחנו מסרבים לכסות או להעלים תפיסות מדעיות כי מישהו אחר לא מסכים אתן. אנחנו מסרבים להדיר עובדים או משתתפים בפעילויות שלנו על בסיס מוצאם או אמונותיהם. אדגיש: אנחנו מסרבים להדיר את האוכלוסייה הערבית, הדתית, האתיופית, הרוסית, הלהט"בית, הנשית, או כל קבוצה אחרת שמפלגת נעם סימנה כ"אשמה" במשהו. באופן כללי, אנחנו מאמינים שחינוך לא עוסק בהאשמה, הדרה או שנאה. אם המסמכים של מפלגת נעם יוצאים נגד ארגונים העוסקים ב"הפלת חומות ושבירת סטיגמות", אנחנו לגמרי עומדים בקריטריונים. אני מודה שהעלבון שלי כפול, כי שכחו לכלול אותי גם במסמכים היוצאים נגד "חבורת נשים דוהרת" הפועלת לקידום הזדמנויות שוות לנשים. אני מתעקשת שאני עומדת גם בקריטריון הזה. חדשות לבקרים מאשימים אותי ואת מכון דוידסון שאנחנו מקבלים כספים מגורמים זרים כדי לקדם אג'נדות כלשהן, בדרך כלל רפואיות –מתנגדי חיסונים, למשל, אוהבים לזעוק שמכון דוידסון ממומן על ידי חברות תרופות, טענה שהיא לחלוטין חסרת שחר ושבדרך כלל רק משעשעת אותי. הפעם, המצב שונה: יש לא מעט תוכניות לחינוך מדעי של מכון דוידסון הכלולות ב"תכניות לימודים חיצוניות" – למכירי עניין, מאגר גפ"ן - תכניות שאבי מעוז ומפלגתו יהיו אחראיים כעת על אישורן ותקצובן. מכיוון שאין אפילו בדל קטן אחד באג'נדה של מפלגת נעם שאני מסכימה שנהיה חלק ממנה, אני מודיעה כבר עכשיו שאנחנו נמשיך לעשות בדיוק את מה שאנחנו עושים. למען הסר ספק, אני קוראת מעל במה זו וכל במה אחרת: יוכנס מכון דוידסון ל"רשימה השחורה" של מפלגת נעם, ולאלתר. השכנים שיהיו לנו שם, טובים בעינינו. [1]"המשימה הקדושה", נדב אייל, מוסף השבת של ידיעות אחרונות, היום

השבוע נזכרתי בכך שמדי פעם, פריצת דרך מדעית-טכנולוגית היא המבשרת של מהפכה, המשנה את המסלול של תחום שלם בו עוסקת האנושות. זה קרה עם מכונת הדפוס של גוטנברג, עם נורת הלהט של אדיסון, פיתוח האינטרנט, וגם מה שקרה בעת "משבר זבל הסוסים הגדול". סוף המאה ה-19 מצא את בני האדם נהנים מאמצעי תחבורה הולכים ומתרבים. מוניות, עגלות ואוטובוסים מילאו את הרחובות, כולם רתומים לסוסים שאנרגיית התנועה שלהם מובילה בני אדם וסחורות ממקום למקום. בכל יום, בכל עיר, עשרות אלפי סוסים גדשו את הערים והפכו למקור מטרד. הפרשות הסוסים דרשו התמודדות עם בעיות היגיינה ומחלות, שהופצו על ידי זבובים ומיקרואורגניזמים אחרים. לבעיות אלה הצטרפו גם מחלות הסוסים וגוויותיהם הנרקבים בצידי הדרכים. סכנות של זיהומים מרעילים של מקורות מים, מזון ועוד איימו על התושבים בכל עיר, מלונדון ועד סידני, מניו יורק ועד אמסטרדם. ב-1894, הניו יורק טיימס הכריז על הבעיה כעל "משבר זבל הסוסים הגדול". כתוצאה, בשנת 1898 התקיים בניו יורק הכנס הבינלאומי הראשון לתכנון ערים שמטרתו היתה לערוך דיון דחוף בפתרונות אפשריים לבעיה. הכנס, שתוכנן להימשך 10 ימים, הסתיים במפח נפש לאחר שלושה ימי דיון בלבד, כשהמשתתפים מתפזרים בתסכול מכך שלא הצליחו למצוא פתרונות הולמים שיאפשרו להמשיך לתת מענה לצרכי התחבורה והתובלה הגוברים מחד, מבלי להציף את ערי העולם בזבל סוסים מצטבר מאידך. פתרון הבעיה הגיע לאחר פחות משני עשורים, מכיוון שמשתתפי הכנס לא העלו בדעתם לחשוב עליו: מכונית. תהליכי ההמצאה והפיתוח שלה החלו הרבה לפני הכנס – מנוע קיטור הורכב על תלת-אופן כבר במאה ה-18, ובמהלך המאה ה-19 נעשו ניסיונות שונים להרכבת מנוע בעירה פנימי על אמצעי תנועה שונים. כלי רכב אלה והמנועים עצמם עדיין דרשו פיתוח, נחשבו מסורבלים מאד, לא די יעילים ויקרים - לא משהו שהוא שווה לכל נפש החפצה להגיע ממקום למקום בקלות, במהירות ובמחיר סביר. הדעה הרווחת פקפקה בהם, אבל הלהט האנושי הבלתי נלאה להמשיך ולפתח את המוצרים הטכנולוגיים שלנו הוביל לפיתוח פס יצור זול וזמין להמונים של מכוניות ממונעות על ידי מנוע בעירה, שמקורות האנרגיה שלו הם דלק מאובן. עד 1912 הערים ברחבי העולם החליפו את הסוסים באמצעי תחבורה ממונעים, שהפכו לאמצעי התחבורה והתובלה המרכזי. פחות ממאה שנה אחרי שמנוע הבעירה הראשון החל את דרכו כהמצאה שעשויה להיות מהפכנית בתחום התחבורה, נפרדנו מהסוסים ועברנו לדלקים מאובנים. וכמו במקרים רבים אחרים, פתרנו בעיה אחת אבל יצרנו אחרת. ככל שמתבררים ממדי זיהום האוויר, המים, הקרקע, המזון ומערכות הגוף הנגרמים על ידי השימוש בדלקים מאובנים, כך אנו מחפשים מקורות אנרגיה "נקייה" יותר שיוכל לסייע בפתרון בעיות הזיהום מבלי לפגוע בצרכים הגדלים שלנו בתחומי התחבורה, התובלה ותחומים נוספים. יש סיכוי טוב לכך שהשבוע, עשינו צעד שיתברר כמהפכני בכיוון זה. "זה אירוע שייכנס לספרי ההיסטוריה", הכריזה השבוע שרת האנרגיה של ארצות הברית במסיבת עיתונאים במהלכה הודיעו על פריצת דרך בחקר ההיתוך הגרעיני. אז כן, יידרשו עוד זמן ארוך ומשאבים אדירים כדי להמשיך את הפיתוח שיהפוך את ההישג הזה לאנרגיה נקיה, זולה וזמינה לכולם, אבל ההיסטוריה האנושית מוכיחה שיש סיכוי רב שהיא צודקת, ובתוך עשורים בודדים בלבד, אנחנו נלך עם "שמש בכיסים". באופן כללי, ובימים אלה במיוחד, אני לא יכולה לחשוב על מתנה מאירה ויפה יותר להתחיל בה את חג האור. שבת שלום וחג אורים שמח!

"קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך, כי במקלי עברתי את הירדן, עתה הייתי לשני מחנות – הצילני נא..." (בראשית, לב', יא') הייתי לשני מחנות. פרשת "וישלח" מקבלת בימים אלה משמעות אחרת להסתכלות על עצמנו ועל סביבתנו. שני מחנות: מציאות ובחירה כאחד. מציאות - מחנה אחד והמחנה שמולו. לא ברור לאן מועדות פניו של כל אחד מהם; בחירה - בעולם אידיאלי היינו רוצים ששניהם יצליחו לחיות יחד, אבל הם כל כך שונים שכל אחד חייב לבחור באחד בלבד. שני מחנות: בפנים ובחוץ כאחד. יעקב ועשיו, תאומי-אותה-רחם הניצבים עתה זה מול זה; ומחנה שפוצל לשניים, על נשותיו, ילדיו ורכושו, בתקווה שלפחות אחד המחנות יינצל כ"שארית הפליטה". הפרשה לא חוסכת בפירוט ההכנה שיש לעשות כשעומדים בפני פגישה של שני מחנות. קודם כל, להכיר בפחד. יעקב מפחד. אוהו, כמה שהוא מפחד. אבל האדם שרק כמה פרשות קודם לכן ברח מרוב פחד, לא בורח יותר. הוא לא מתעלם מהסיטואציה. לא ממתין ואומר: עוד לא קרה כלום, אם אראה שהולכים לפגוע בי, אגיב כשזה יקרה. הוא לא מסתפק בתלונות על כמה הוא מתוסכל או על כך שנעשה לו עוול. הוא מתבונן למציאות בלבן של העיניים - ומתכונן לעימות. התורה לא חוסכת בתיאור מפורש של התכנון והביצוע האסטרטגי-בטחוני ושל מפגן הראווה והכוח שיעקב עושה מול חששו מעימות עם אחיו. לצד העשייה המפורשת והפרקטית שהוא מבצע, יעקב מחבר בין מעשה לבין רגש ומתחנן בפני האל: תודה על כל הברכות בהן בורכתי, אבל עכשיו אני במצב שברירי, אני מת מפחד, הבטחת לי שיהיה בסדר, עשיתי כל מה שאני יכול לעשות במצב הזה, אבל אני מתחנן לפניך - תעשה טובה, תעזור ותציל אותי. בשלב זה, נגמר הדמיון לימים אלה. למרות זאת, ראוי להתבונן גם על המשך הסיפור, שיש בו רגע מזוקק של יופי מרגש, בלתי צפוי וראוי ללמידה. מה הדבר הראשון שעושה האח המתוסכל, הנבגד והמרומה, זה שמגיע עם 400 חיילים לצדו לפגישה – מה קורה ברגע שהוא רואה את אחיו הקטן? הוא נופל על צווארו, נותן לו נשיקה - ובוכה. נהוג להתייחס אל עשיו בחשדנות. פרא אדם, צייד ג'ינג'י שעיר המעוניין רק בדברים חומריים וארציים, מי שמוכן למכור את עתידו עבור אוכל פשוט, אדם שאינו חי חיי תרבות, חשיבה ורגש מעמיקים. והאיש הזה, בוכה. אני אוהבת לחשוב שהוא בוכה מגעגועים. הוא בוכה כי הוא נזכר בכל משובות הילדות שלהם, ברגעי המריבה, ברגעי השמחה. הוא בוכה כי בכל הרגעים במהלך השנים שבהם הוא היה זקוק לאחיו, למילה הטובה שלו, לאישור שבמבטו, לנפש התאומה שהתרוצצה אתו עוד בבטן – כל הרגעים האלה שבהן כה השתוקק לאח האחד, היחיד, קשר הדם הבלבדי שהיה רחוק כל כך, שברח מפניו אולי לנצח, שעשיו ידע בוודאי בעמקי ליבו שאולי לעולם שוב לא יראה אותו – כל הרגעים האלה התחברו למערבולת אחת גדולה, סוחפת, ופרצו בדמעות על כתפי האח הקטן שסוף-סוף עומד לפניו, כמו שזכר, כמו שנצרב בגעגועיו. ההמשך יהיה אחר, אבל תעצרו אתי רגע על הרגע האחד הנקי הזה, נקודת המפגש שבין עבר, הווה ועתיד, ממשק בין צער, כאב, תקווה ואהבה. ברגע הזה, פורצים מהעיניים מים חיים, שוטפים הכל, מרגיעים ומפרים, נושאים הבטחה: אפשר ונכון לראות זה את זה מתוך געגוע ושמחת הנוכחות. התורה משובצת ב- 14 מופעי בכי. בכיו של עשיו הוא אחד הראויים שבהם.

ככל שאירועי השבוע הלכו וגברו, כך גם תחושת הקבס הלכה וגברה. לא מצאתי מפלט בשום תחום. לא במציאות, לא בסאטירה על המציאות ואפילו לא בשיח על המציאות. שום מינון של פראמין לא עזר. ניסיתי למצוא נחמה במילים כתובות. בניגוד למה שחושבים מי שטוענים לדבר בשם אלוהים כלשהו, גם חילונית-למהדרין-כמוני פונה פעמים רבות אל הטקסט המצוין של התורה. אין לזה שום קשר לאמונה. יש לזה קשר לחוכמת סיפור טוב ומעורר חשיבה. פרשת "וייצא" היא סיפור מופלא. יעקב יוצא לדרך, חולם, מתאהב, מנשק, עובד, מתחתן, שוב מתחתן, הופך לאב, ממשיך לעבוד, ושוב יוצא לדרך. פרשה עתירת שינוי, התפתחות והתמודדויות. היא גרמה לי לשאול את עצמי ארבע קושיות, כל אחת יותר קשה ומורכבת מקודמתה: * האם אני מוכנה לצאת ולצעוד אחרי חזון שראשו בשמים, רגליו נטועות באדמה ומלאכים מסוגים שונים - תומכים ומפריעים כאחד - עולים ויורדים בו, ולהמשיך למרות הכל? ואם אני מוכנה, האם גם אדע כיצד לעשות זאת? * האם אני מוכנה לצאת מאזור הנוחות שלי, לבחון את הנחות היסוד של חיי, בכנות וביושר, להטיל ספק? ואם כן, האם אאפשר לעצמי לענות תשובות שונות מבעבר? * האם אני יכולה לצאת לדרך כשלצדי גם רחל, גם לאה, גם ילדיי וכל רכושי, בעקבותיי רודף לבן ולפניי עומד עשו? ואם כן, האם אהיה נבונה מספיק כדי להוביל את כל הכבודה הזו קדימה? * האם אני מוכנה לכך שמשהו יבער בי כל כך, עד שאהיה חייבת לצאת ולהיאבק עליו כמיטב יכולתי? האם אדע מה לעשות במקרה של ניצחון? ובמקרה של מפלה? איך שאני לא מסובבת את זה, אלה השאלות המרכזיות שהימים האלה מציבים בפנינו, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לאו. יעקב נתן להן תשובות משלו. וכמו שהוא עשה זאת בדרכו, כך כל אחד מאתנו יבחר כיצד הכי נכון לו. דבר אחד הולך ומתבהר: אנחנו על סף יציאה. לאיזו דרך חדשה יוצאים, לא רק ימים יגידו. גם אנחנו נצטרך להגיד.

הסיפור הזה, שיש שני קצוות או הפכים או אפשרויות או איך שלא תקראו לזה – הכל זה דיכוטומיה, או זה או זה – הוא חלק מהתפיסות שלנו כמעט בכל דבר. טוב או רע, אמת או שקר, דת או מדע, הלכה או דמוקרטיה. תוסיפו לרשימה המכובדת הזו כאוות נפשכם. אבל במציאות, יש גיוון. אין שחור או לבן. יש שחור וגם לבן, וביניהם הרבה יותר מחמישים גוונים של אפור. יש רצפים. יש מערכות מורכבות. זה שם על הכתפיים שלנו את האחריות לקבל החלטות הרבה יותר מורכבות, אבל זה גם הרבה יותר מעניין. וכמו תמיד במקרה של התורה המורכבת ומעניינת שלנו, אפשר להסתכל בפריזמה הזו גם על פרשת השבוע שלנו, "תולדות". תחשבו על רבקה, למשל. היא מופיעה בפרשת חיי שרה. נערה טובת לב – היא משקה לא רק את אליעזר עבד אברהם אלא גם את גמליו ובכך זוכה לאמונו ובחירתו - נבונה ובעלת עוצמה כזו, ששואלים את דעתה בנושא שבו אפילו היום, לא תמיד יש לאשה זכות להביע דעה. היא אמיצה שלא מהססת ובוחרת לעזוב הכל מאחוריה וללכת עם איש זר אל חתן לא נודע, אשת רגש שמתאהבת ביצחק (עזבו אתכם מהפרשנות שהיא נפלה מהגמל כדי להתכסות מרוב צניעות, היא נפלה כי כמו ששר אריק הגדול: היתה זו אהבה ממבט ראשון, ושכל שאר הפרשנים יקפצו), ואינה מהססת לדרוש עצה מאלוהים בעצמו. היא גם מתוחכמת המתכננת תחבולות מרמה שנועדו לתמרן את כל הגברים סביבה כדי לזכות ברצונה. מבין ארבע האימהות, רבקה היא המעניינת והמורכבת ביותר. כל התכונות האלה מושרשות ובאות לידי ביטוי גם בשני בניה. מהרגע הראשון, הם שניים המייצרים שלם מורכב. הם מתרוצצים בקרבה, ולמרות שכל אחד מהם מתואר כשונה מאחיו, למרות שכל אחד מהם מייצג תפיסת עולם שתתבטא באופי, דרכי חיים, התנהגויות וערכים שונים, כבר מההתחלה רומזת לנו התורה – אל תתבלבלו. הם אמנם שניים, אבל הם ילידי אותה בטן, אותה לידה, אותו זוג הורים. אמנם האחד פרץ החוצה ראשון, אבל השני הוא המשכו הישיר כשהוא אוחז בעקבו. כך גם בהמשך. הקול- קולו של יעקב. קול אינו משהו גשמי. הוא ביטוי של מחשבה, של תקשורת, של רוח האדם. והידיים? ידי עשיו. זו העשייה, היצירה. בלי המעשה, הרוח תחלוף ותיעלם. בלי הרוח, מעשי הידיים יהיו ריקים ונטולי משמעות. יחד, הם המעגל השלם שנקרא אדם. יעקב ועשיו אחוזים זה בזה על כל הרצף שביניהם. בכל אחד מהם יש משהו מהשני. יעקב לא מהסס לרמות את אביו, משתמש בידיים כדי לזכות ברצונו. שנים לאחר מכן, בפרשת וישלח, עשיו יראה את אחיו, ירוץ אליו, יחבק וינשק וייפול על צווארו בהתרגשות. יותר משהם בניו של יצחק, הם בניה של רבקה. הכיוון אליו השניים האלה יתקדמו, תלוי בניווט שלנו. יחד, מכלול גווניהם יכול לאפשר להם ליצור ספרות, מוזיקה, אמנות, מענים לקידום איכות החיים והסביבה; וביחד, הם יידעו גם לבנות את השפל שבאדם. את הרוע, את הבזוי, את ההרג, כשהרוח יודעת למצוא את התירוץ הנדרש לה – ובעיניה, זה לעולם אינו תירוץ אלא סיבה של ממש – והידיים, הן לא רק יודעות אלא לא מהססות להגשימו. נדמה שעד היום הם מתרוצצים, זה אוחז בעקבו של זה. ברצותנו, האחד גובר; ברצותנו, השני. מכלול הרצף הזה נמצא בכל אחד מאתנו, והבחירה - נתונה. לנו יש את יעקב ועשיו. לתרבויות אחרות יש סיפורים אחרים. לכל אלה שביקשו עוד סיפורים, מוגש שוב הסיפור הנפלא הבא - גם בפעם העשירית, הוא תמיד רלוונטי: אינדיאני זקן ישב עם נכדו ואמר לו: נכדי, דע שבקרבו של כל אחד מאתנו מתרוצצים שני זאבים. מהם זאבים אלה, שאל הנכד. האחד, הוא הזאב הטוב, המייצג את כל טוב הלב, החמלה, הצמיחה והאהבה בעולם, השיב הסב. השני הוא הזאב הרע, המייצג את המלחמה, הרעב, הרוע והכעס בעולם. והם נמצאים בתוכי? שאל הנכד בתימהון. הם נמצאים בתוך כל אחד מאתנו, השיב הסב. והם תמיד נלחמים זה בזה. בשלב הזה בסיפורו הסב עצר, הביט בנכדו והמתין הנכד חשב על הדברים ששמע, ואז שאל: סבא, אם שניהם נלחמים כל הזמן בתוכי, מי מהם מנצח? חייך הסב וענה: זה שאתה מאכיל.

אנחנו נמצאים בעיצומן של הפרשות המספרות את סיפורי האבות והאימהות, סיפורים טובים הכוללים הכל: דרמות, קומדיות, מתח, רמאות, סיפורי אהבה ואפילו סקס. וסיפור אחד שמרמז על הקשר בין כסף, כח וכבוד. אברהם משלם. לא סתם משלם, אלא מתעקש על כך. למרות שהוא מקבל הצעה לקבל בחינם, במתנה, חלקת קבר עבור אשתו, הוא מסרב. הוא בשום פנים ואופן לא מוכן לקבל את החלקה בחינם, אפילו לא מבקש הנחת סלב. הוא עומד על כך שעליו לשלם. הוא מבין שתשלום הוא ביטוי לערך, תגמול של ערך אחד עבור ערך אחר - במקרה הזה, כסף עבור רכוש, בין שני אנשי שררה. גם כשננקב הסכום, הוא לא מתמקח, לא טוען לעוול או עיוות. הוא לא חושב שבגלל מעמדו מגיעה לו מתנה, לא מעלה בדעתו שבגלל שעפרון החתי עשיר הוא יכול לעשות לו הנחה רצינית, הוא לא חושב שבגלל שהוא נשרף באוהלה של אמונה מישהו אחר מחויב לתת לו את רכושו, הוא לא מייבב על כך שהוא כבר שילם את המחיר היקר מכל, שדורשים ממנו משהו שלא דורשים מאחרים. הוא פשוט שומע את המחיר, מכניס יד לכיס ומשלם אותו במלואו. ערב לפני הבחירות, הגיע אחד המועמדים מהצד שלמחרת "ניצח", לבית קפה במרכז הארץ עם פמלייתו הקולנית. הם הזמינו מיני מגדים ומשקאות, קיבלו שירות מלא מהמלצרית הצעירה וחבריה, צחקו, נהנו, אכלו ושתו. סיימו, קמו והלכו. לא רק שלא שילמו, הם אפילו לא השאירו תשר צנוע לאלה ששירתו אותם. "אמרי לי כיצד את מתייחסת למי שמעניק לך שירות, ואומר לך מה את שווה," נהגו לומר הורי. המדינאי הצרפתי-יהודי פייר מנדס פראנס אמר: "לא חשוב כמה אפסים יש לך, אם אין לפניהם אחד - כל מה שיש לך, הוא אפסים." לפעמים, ההבדל בין להיות אפס בראש אפסים אחרים לבין להיות ה-אחד שלפניהם, הוא לא יותר מכמה מטבעות.

אני זוכרת כל פרט מאותו הלילה. יש לנו, בני האדם, מן מנהג שכזה, לשאול, להתפלפל, לצרף צירופים כדי ליצור משמעות. אנחנו נוהגים לשאול ולהיזכר ב"איפה היינו ומה עשינו" כשקרה אירוע מסוים – אחד המשעשעים שבהם היה כשלפני כמה שנים אחת מנכדותיי, בתה של בתי, שאלה בתמימות השמורה לילדה בת שנתיים-וקצת בלבד: "סבתא, איפה היית כשאמא נולדה?"... השבוע ציינו את אחד האירועים האלה, שבהם אנו נוהגים לחזור ולשאול: איפה היית ומה עשית כשזה קרה - הלילה בו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. אני זוכרת שניסיתי למצוא בייביסיטר. ידענו שרבים מחברינו יהיו שם. תמכנו בתהליך, ורצינו להצטרף ולהפגין את התמיכה הזו. הבייביסיטרים הקבועים שלנו תכננו גם הם ללכת. ניסיתי למצוא מישהו שישמור על שלושה קטנים – אחד מהם בן פחות משנה. לא מצאתי. נשארנו בבית. השכבנו את הילדים וצפינו בטלוויזיה. באיזשהו שלב נתנו בקבוק, החלפנו חיתול. שמחתנו היתה גדולה כשראינו את כמות האנשים האדירה שהגיעה. היה בזה משהו מרגיע: המחנה שלנו גדול. ואז, ברגע אחד, קרה מה שלא האמנו בשום אופן שיכול לקרות. היינו בטוחים שזו טעות. שכנראה מדובר במחבלים, כי לא יכול להיות משהו אחר; כי אז, למרות הזעזוע, הכל יסתדר. מחבלים זה כאב שאנחנו מכירים. ממשלת ישראל הודיעה בתדהמה, המציאות התבררה במלוא מערומיה והכאב היה מסוג חדש, חריף ובלתי מובן. התעוררנו – בכל המשמעויות הסמליות והפרקטיות של המילה – אל עולם שהשתנה. לכל אחד מאתנו יש אירועים כאלה, ששינו את חייו, תפיסותיו והתנהגותו ושהוא שב ונזכר "איפה הייתי ומה עשיתי" כשהם התרחשו. אני מזמינה אתכם למצוא חמישה אירועים כאלה, ששינו את חייכם. הם יכולים להיות פרטיים ומשפחתיים, הם יכולים להיות לאומיים או גלובליים. הם חוויות מפתח שהפכו לנקודת מפנה. נכון לרגע זה, עושה רושם שתוצאות הבחירות האחרונות יהפכו להיות אחד האירועים האלה, שבעוד כמה שנים נשאל את עצמנו "איפה היינו ומה עשינו" כשזה קרה. התשובה שכל אחד מאתנו ייתן לכך תהיה "פסקת ההתגברות" שלו על האירוע הזה. אם יש לקח שרצח רבין מהדהד לנו גם עכשיו, זה הלקח: אפילו במדינה של עם שיש לו היסטוריה כמו שלנו, אין משהו שעליו אפשר לומר "אצלנו, זה - לא יכול לקרות". חובת ההוכחה על כך שאני לגמרי טועה, על כתפי כולנו.

כמה קל להצהיר שהוא היה החושב הביקורתי הראשון, ולכן גם נחשב ליהודי הראשון. כמה קל להתהדר בכך שהובטחה לכולנו בזכותו ארץ, אליה עלה (ואז מיד ירד ממנה בגלל רעב, אבל נשים את זה בצד). כמה קל להתגאות בכך שהוא היה הנימול הראשון, ובכך כרת ברית שצאצאיו מקיימים עד היום. וכמה קל להתעלם מכן שהוא גם היה הראשון שהתייחס לנשים כאל לא יותר מרכוש, וגרוע מכך: כאל רכוש שאפשר להעביר מיד ליד, לשקר ואף להתעשר בזכותן. במקריות המופלאה שכל כך קשה לנו לקבל שהיא מקרית, פרשת השבוע "לך לך" היא מראה של חלק מהתסכול, הזעם ותחושת הקבס הגואים בחלק מאתנו בימים האחרונים. אין לי ולרבים כמותי מילים קלות יותר. חשוב לומר שהרגשות האלה לא נובעים מכך שמה שרצינו לא נבחר, אלא בגלל מה שנבחר במקומו. לצד שינויים צפויים – כמו ריסון בג"צ, מתן מפתחות להגדלת תקציבים בידיהם של מי שאינם עובדים ומי שחושב שמתמטיקה ואנגלית הם מקצועות מיותרים במאה ה-21, אישור עלייה ותפילה יהודית בהר הבית, ביטול המס על משקאות ממותקים וכלים חד פעמיים (בבריאות של מי הם חושבים שהם פוגעים?? מי אנחנו שנעשה משהו, בשביל זה יש לנו אלוהים), ביטול איסור טיפולי המרה ועוד נושאים נאורים כאלה ואחרים - אחת הסוגיות המתסכלות ביותר הוא הביטוי שצפוי לקבל מקומה של האשה. יותר נכון, היעדרה. "לך לך", מתחילה הפרשה. אנחנו נהנות להתפלפל ולדבר על המשמעות של התחלת הפרשה כלפי עצמנו במאה ה-21, מתאימות את המילים לעצמנו, מתפלספות ושואלות מהו "לכי לך", כאילו שזה מה שייתן לנו מקום. אבל "לך לך" הוא בדיוק זה: דיבור אל אברם, ואליו בלבד. אין כאן מקום לאף אחד אחר, גם לא לאשה שאתו. היא נלקחת על ידו כמו שאר רכושו. עד כדי כך היא רכוש, שמתוך חשש לעצמו הוא פשוט מוסר אותה לפרעה, מרמה שהיא אחותו, דורש ממנה לשקר ולשתף פעולה, מקבל על זה פרסים בצורת רכוש רב שפרעה נותן לו ובסוף העונש היחיד שהוא מקבל זה גירוש ממצרים עם כל הרכוש הזה, כולל האשה-האחות, העיקר שיעזוב בשקט. אברם במצרים הוא ההתגלמות הראשונה לדרך העבריינית שבה הון-שלטון יכולים להתחבר בהצלחה. תפיסת האשה כרכוש מתרחב הלאה כשבהמשך הפרשה מופיע הבסיס ל"סיפורה של שפחה", ולא כדיסטופיה אלא כסיפור שכל ילד בעם היהודי לומד שכך צריכה להיראות מציאות תקינה. לשרי אין ילדים? מה הבעיה, יש לה שפחה. "אולי אבנה מהשפחה שלי," היא אומרת בלי מצמוץ, אברם לא מתווכח ובהינף פסוקים בודדים הגר ממלאה את התפקיד, על כל משמעויותיו. ואם זה לא מספיק, כבר בסיפור המקראי מבטיחים לנו שלא רק השפחה תלד, גם האשה החוקית תתברך בפרי בטן, ישתבח. שרי היא סרינה ג'וי הראשונה. לאברם אבינו הכל מותר, לפיכך גם לצאצאיו. אמר מי שאמר שהבחירות הם לא יותר מתוצאה של הבדלי דמוגרפיה. זה כנראה נכון, וכנראה המשמעות של הבטחה שמופיעה אף היא בפרשה – "והפריתי אותך במאד מאד". הם הרוב, תרתי משמע. מ-30 נשים בקואליציה היוצאת, מתוכן 9 שרות, מסתמן שבקואליציה החדשה יהיו במקרה הטוב 9 נשים ואולי שרה אחת, במקרה הטוב שתיים. זו ההתפלפלות החדשה האפשרית: "לכי לך" גרסת 2022 , במשמעות הכי פרקטית של "לכי". כמו שאומר בן זוגה של האשה היחידה שאולי – אולי בלבד - עדיין תשרוד כמנהיגת מפלגה בכנסת: שיהיה לנו בהצלחה.