"קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך,
כי במקלי עברתי את הירדן, עתה הייתי לשני מחנות –
הצילני נא..." (בראשית, לב', יא')
הייתי לשני מחנות. פרשת "וישלח" מקבלת בימים אלה משמעות אחרת להסתכלות על עצמנו ועל סביבתנו.
שני מחנות: מציאות ובחירה כאחד. מציאות - מחנה אחד והמחנה שמולו. לא ברור לאן מועדות פניו של כל אחד מהם; בחירה - בעולם אידיאלי היינו רוצים ששניהם יצליחו לחיות יחד, אבל הם כל כך שונים שכל אחד חייב לבחור באחד בלבד.
שני מחנות: בפנים ובחוץ כאחד. יעקב ועשיו, תאומי-אותה-רחם הניצבים עתה זה מול זה; ומחנה שפוצל לשניים, על נשותיו, ילדיו ורכושו, בתקווה שלפחות אחד המחנות יינצל כ"שארית הפליטה".
הפרשה לא חוסכת בפירוט ההכנה שיש לעשות כשעומדים בפני פגישה של שני מחנות.
קודם כל, להכיר בפחד. יעקב מפחד. אוהו, כמה שהוא מפחד.
אבל האדם שרק כמה פרשות קודם לכן ברח מרוב פחד, לא בורח יותר. הוא לא מתעלם מהסיטואציה. לא ממתין ואומר: עוד לא קרה כלום, אם אראה שהולכים לפגוע בי, אגיב כשזה יקרה. הוא לא מסתפק בתלונות על כמה הוא מתוסכל או על כך שנעשה לו עוול. הוא מתבונן למציאות בלבן של העיניים - ומתכונן לעימות. התורה לא חוסכת בתיאור מפורש של התכנון והביצוע האסטרטגי-בטחוני ושל מפגן הראווה והכוח שיעקב עושה מול חששו מעימות עם אחיו.
לצד העשייה המפורשת והפרקטית שהוא מבצע, יעקב מחבר בין מעשה לבין רגש ומתחנן בפני האל: תודה על כל הברכות בהן בורכתי, אבל עכשיו אני במצב שברירי, אני מת מפחד, הבטחת לי שיהיה בסדר, עשיתי כל מה שאני יכול לעשות במצב הזה, אבל אני מתחנן לפניך - תעשה טובה, תעזור ותציל אותי.
בשלב זה, נגמר הדמיון לימים אלה. למרות זאת, ראוי להתבונן גם על המשך הסיפור, שיש בו רגע מזוקק של יופי מרגש, בלתי צפוי וראוי ללמידה.
מה הדבר הראשון שעושה האח המתוסכל, הנבגד והמרומה, זה שמגיע עם 400 חיילים לצדו לפגישה – מה קורה ברגע שהוא רואה את אחיו הקטן?
הוא נופל על צווארו, נותן לו נשיקה - ובוכה.
נהוג להתייחס אל עשיו בחשדנות. פרא אדם, צייד ג'ינג'י שעיר המעוניין רק בדברים חומריים וארציים, מי שמוכן למכור את עתידו עבור אוכל פשוט, אדם שאינו חי חיי תרבות, חשיבה ורגש מעמיקים.
והאיש הזה, בוכה.
אני אוהבת לחשוב שהוא בוכה מגעגועים. הוא בוכה כי הוא נזכר בכל משובות הילדות שלהם, ברגעי המריבה, ברגעי השמחה. הוא בוכה כי בכל הרגעים במהלך השנים שבהם הוא היה זקוק לאחיו, למילה הטובה שלו, לאישור שבמבטו, לנפש התאומה שהתרוצצה אתו עוד בבטן – כל הרגעים האלה שבהן כה השתוקק לאח האחד, היחיד, קשר הדם הבלבדי שהיה רחוק כל כך, שברח מפניו אולי לנצח, שעשיו ידע בוודאי בעמקי ליבו שאולי לעולם שוב לא יראה אותו – כל הרגעים האלה התחברו למערבולת אחת גדולה, סוחפת, ופרצו בדמעות על כתפי האח הקטן שסוף-סוף עומד לפניו, כמו שזכר, כמו שנצרב בגעגועיו.
ההמשך יהיה אחר, אבל תעצרו אתי רגע על הרגע האחד הנקי הזה, נקודת המפגש שבין עבר, הווה ועתיד, ממשק בין צער, כאב, תקווה ואהבה. ברגע הזה, פורצים מהעיניים מים חיים, שוטפים הכל, מרגיעים ומפרים, נושאים הבטחה: אפשר ונכון לראות זה את זה מתוך געגוע ושמחת הנוכחות.
התורה משובצת ב- 14 מופעי בכי. בכיו של עשיו הוא אחד הראויים שבהם.
