ככל שאירועי השבוע הלכו וגברו, כך גם תחושת הקבס הלכה וגברה. לא מצאתי מפלט בשום תחום. לא במציאות, לא בסאטירה על המציאות ואפילו לא בשיח על המציאות. שום מינון של פראמין לא עזר. ניסיתי למצוא נחמה במילים כתובות. בניגוד למה שחושבים מי שטוענים לדבר בשם אלוהים כלשהו, גם חילונית-למהדרין-כמוני פונה פעמים רבות אל הטקסט המצוין של התורה. אין לזה שום קשר לאמונה. יש לזה קשר לחוכמת סיפור טוב ומעורר חשיבה.
פרשת "וייצא" היא סיפור מופלא. יעקב יוצא לדרך, חולם, מתאהב, מנשק, עובד, מתחתן, שוב מתחתן, הופך לאב, ממשיך לעבוד, ושוב יוצא לדרך. פרשה עתירת שינוי, התפתחות והתמודדויות. היא גרמה לי לשאול את עצמי ארבע קושיות, כל אחת יותר קשה ומורכבת מקודמתה:
* האם אני מוכנה לצאת ולצעוד אחרי חזון שראשו בשמים, רגליו נטועות באדמה ומלאכים מסוגים שונים - תומכים ומפריעים כאחד - עולים ויורדים בו, ולהמשיך למרות הכל? ואם אני מוכנה, האם גם אדע כיצד לעשות זאת?
* האם אני מוכנה לצאת מאזור הנוחות שלי, לבחון את הנחות היסוד של חיי, בכנות וביושר, להטיל ספק? ואם כן, האם אאפשר לעצמי לענות תשובות שונות מבעבר?
* האם אני יכולה לצאת לדרך כשלצדי גם רחל, גם לאה, גם ילדיי וכל רכושי, בעקבותיי רודף לבן ולפניי עומד עשו? ואם כן, האם אהיה נבונה מספיק כדי להוביל את כל הכבודה הזו קדימה?
* האם אני מוכנה לכך שמשהו יבער בי כל כך, עד שאהיה חייבת לצאת ולהיאבק עליו כמיטב יכולתי? האם אדע מה לעשות במקרה של ניצחון? ובמקרה של מפלה?
איך שאני לא מסובבת את זה, אלה השאלות המרכזיות שהימים האלה מציבים בפנינו, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לאו. יעקב נתן להן תשובות משלו. וכמו שהוא עשה זאת בדרכו, כך כל אחד מאתנו יבחר כיצד הכי נכון לו.
דבר אחד הולך ומתבהר: אנחנו על סף יציאה. לאיזו דרך חדשה יוצאים, לא רק ימים יגידו. גם אנחנו נצטרך להגיד.
