תוצאות חיפוש

מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו בפעם הראשונה? משהו שחלמתם עליו, חיכיתם לו, רציתם להגשים אותו - ואז, עשיתם זאת? אלה הביכורים שלנו. לא הפרי היפה ביותר, המוצלח ביותר ואפילו לא הטעים ביותר: הראשון. נקודת ציון בהווה שממנה מתקדמים לעתיד. יש בהם משהו משכר, בכל "הראשונים" משמחי-הלב האלה. הם כל כך נוכחים, שעוצמת ההווה שלהם נחקקת בנו. זיכרון הברזל שלי לא תמיד עובד לטובתי, אבל בזכותו אני זוכרת כל פרט ופרט של הביכורים המשמעותיים של חיי. מקום, ריח, מועד. מי ומה היה שם אתי. דפיקות הלב, השמחה ולעיתים גם האכזבה. הפטל הראשון שטעמתי לא היה המתוק ביותר, אבל אני זוכרת בדיוק היכן קטפתי אותו. השלג הראשון ששיחקתי בו היה קר ודליל יחסית למה שעוד אראה, אבל הוא עורר בי תימהון קסום. ההר הראשון שטיפסתי עד לפסגתו לא היה הגבוה ביותר שאטפס עליו, אבל הנשימה שלקחתי בפסגתו הקיפה את הנוף כולו. חדוות הגילוי והתגשמות החלום שוכנת בכל ה"ראשונים" האלה. חוויה ראשונה שכזו אמנם אינה הופכת אותנו למומחים או אפילו "ידענים" בתחום - רחוק מכך - אבל לאופטימיים ואמיצי הלב שבינינו, היא טומנת בחובה תקווה והבטחה: אם רק נרצה, עוד יבואו נוספים, משוכללים יותר, טעימים יותר, מופלאים יותר. הם יהיו כאלה בזכות פריצת הדרך הראשונה הזו. גם אם היא עקמומית, חסרה ובלתי מושלמת בעליל, היא הראשונה. הבכורה. אם אנחנו מנווטים אותם נכון, טנא החיים שלנו יכיל ביכורים רבים כאלה. וגם על זאת יש להקפיד: תמיד להשאיר בטנא מקום לעוד ביכורים, כאלה המהווים חוויה התחלתית ומעוררת עניין וסקרנות להמשך. חג ביכורים שמח וטעים.

זאת היתה הפעם היחידה שבה ראיתי את אמא שלי בוכה. כשפרצה מלחמת ששת הימים, הייתי ילדה וגרנו בארה"ב. הורי עבדו אז בקונסוליה הישראלית, אני למדתי בבית ספר יהודי. זכורים לי היטב המתח וההכנות – הקהילה היהודית, בהובלת הקונסוליה, התכוננה לכך שהמצב בישראל יהיה כה חמור שיהיה צורך לפנות ילדים מהארץ להצלה בארה"ב. אני אפילו זוכרת כמה ממילות הקוד שהשתמשו בהם אז – "ישראל לא צריכה יותר נעליים" הודיע אבי בשמחה יומיים אחרי פרוץ הקרבות, ולמיטב הבנתן של אוזניי הצעירות המשמעות היתה שישראל מנצחת. ואני זוכרת שהגיעה ההודעה "הר הבית בידינו". אני באה ממשפחה חילונית-למהדרין. הורי הקפידו ללכת פעמיים בשנה לבית הכנסת – בראש השנה וביום הכיפורים, בעיקר בגלל לחץ חברתי והרצון להיות חלק, בטח לא בגלל איזושהי סיבה דתית או אמונה. כששאלתי פעם למה הם לא מקפידים על כשרות, הם ענו שהם יותר מדי אוהבים צ'יזבורגר. הם חיו על פי הרעיון שחברה מתוקנת מכבדת אורחות חיים מסוגים שונים, ולכן חינכו אותנו שבימי חג הפסח לא לוקחים חמץ אל מחוץ לבית, אבל בתוך הבית אפשר ליהנות ממה שרוצים. וביום בו שוחררה ירושלים, אמא פרצה בבכי. כי לצד החילוניות, היתה להם זהות יהודית-ציונית חזקה מאד, שעל ברכיה הם הקפידו לחנך אותנו. הם דאגו שנכיר את ארון הספרים היהודי והציוני כאחד; את האגדות והמשלים; את ההיסטוריה, הנארטיבים, השירה. שנטייל ונפתח זיקה לכל חלקי הארץ. שנלמד את תולדות היישוב, סיפוריו, שיריו וצ'יזבטיו. ושנדע, בלי שום ספק או היסוס, שירושלים היא בירת ישראל, ושישראל היא מדינת העם היהודי. זו היתה גישה בסיסית, פשוטה וישירה. בעיניהם, לא היתה שום סתירה במכלול הזה, ולא היה צריך בכלל להצדיק אותו. להיפך, מבחינתם זו היתה ה-זהות שעומדת בבסיסה של מדינת ישראל. היכולת להיות בעל זהות יהודית-ציונית מוצקה ובעת ובעונה אחת להיות חילוני שחי-ונותן-לחיות, היתה טבעית עבורם כמו החיבור בין כלי הנשק המוסתרים בארגזים של תפוזי "פרדס" שסבי הבריח לתל אביב לבין תפילות השלום שנהג לזמר בקול כחזן-תורן בבית הכנסת. השבת נתחיל לקרוא שוב בספר "במדבר". יש הרבה מטאפורות בהקשר של מדבריות. משהו בתוכי מרגיש שבימים אלה אנחנו נודדים "במדבר", מחפשים שוב את זהותנו, את מרכיביה ואת האיזונים הנדרשים לה כדי לשגשג. במיוחד כשאני מתבוננת באופן שבו מתבטא בשנים האחרונות "יום ירושלים". אתמול, לצד דגלי ישראל, התנוססו בו באין מפריע דגלים צהובים של תומכי כהנא. זה היה ביטוי זעיר ומזוקק לנארטיבים ובעיקר להתנהגויות ההולכים ומשתלטים עלינו. המחשבה על הורי גרמה לי להתכווץ ולחשוב רק על הקלישאה – טוב שהם כבר לא כאן. ואז נזכרתי בקלישאה אחרת בהקשר המדברי, מתוך הספר "הנסיך הקטן": "סוד יופיו של המדבר, העיר הנסיך הקטן, שהוא צופן אי-שם בחובו מקור מים חיים." בכל מדבר, פיזי, מחשבתי ותפיסתי כאחד, יש מקור מים חיים. חייבים להתעקש למצוא אותם. כי הורי כבר לא כאן – אבל אנחנו, עדיין כן.

לך תסביר את מה שקורה כאן לאנשים החיים באירופה ומגיעים אלינו בימים אלה לביקור ראשון. ההסבר הפרקטי - לוודא שיודעים היכן המרחב המוגן, לא לצאת ממנו לפני הזמן, לא לעמוד ולצלם את היירוטים גם אם הם רואים ישראלים עושים זאת, לעצור בכביש כשיש אזעקה גם אם אתם באמצע נסיעה ומה לעשות - כל זה לא מובן ללא ההסבר המערכתי על המצב הפוליטי, המדיני, האזורי. נו, בהצלחה לנו. לא פלא שהמבט העיקרי שראיתי בעיניים שלהם היה קודם כל מלא שאלות, ואז תוהה, מתבלבל ולבסוף מרוב ניסיון בלתי אפשרי להבין, גם מזוגג. זה לא מפתיע. גם אנחנו לא תמיד מבינים. פרשות "בהר-בחוקותיי" עוסקות בהרבה מצוות, שערך משותף העומד בבסיס רבות מהן הוא ערך הענווה. "הארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ" אומר אלוהים. בכך מזכירה לנו התורה שתחושת בעלות וצורך בניכוס הם נושאים מתחום היוהרה וההתנשאות האנושית. מי שחושב שהוא יכול "לקנות ארץ לצמיתות" - שייצא בבקשה לשנת שמיטה. בשורה התחתונה, מדובר בפרופורציות מהסוג הנמצא בסיפור החסידי הבא, שראוי לשוב ולהרהר בו: שני אנשים רבו ביניהם על חלקת אדמה אחת. זה אומר שלי היא, וזה אומר שלי היא. הגיעה המריבה ביניהם לטונים צורמים במיוחד, הקיפה את משפחותיהם, שכניהם ואפילו העמים השונים שלהם, ועוררה פולמוס קשה. רגע לפני הטלת חרמות, בניית חומות ושיגור טילים, החליטו ללכת לבורר. הקשיב הבורר היטב לטיעוניו של הראשון, האזין לעומק לטיעוניו של השני, רשם לפניו את דברי האחד, רשם לפניו את דברי השני. ואז, דרש הבורר משניהם כי ישתתקו. עוד הם עומדים לפניו שקטים, השתטח הבורר על הארץ, הטה אוזנו לרגביה והאזין. אחרי כמה דקות קם הבורר ממקומו, היטיב את בגדיו ואמר: החלטתי לשאול את האדמה עצמה למי משניכם היא שייכת. פערו שני היריבים עיניהם ושאלו: ומה אמרה האדמה? חייך הבורר וענה: האדמה השיבה, ששניכם שייכים לה. ואידך זיל גמור. שתהיה שבת שקטה ובטוחה לכולם.

בין נושאיה השונים, פרשת "אמור" מונה את חגי ישראל. הזדמנות מצוינת להפוגה נוסטלגית שאין מאחוריה שום התחכמות. רק זיכרון. כשהייתי תלמידה בבית הספר היסודי, בשבוע הראשון של כל שנת לימודים, ידעתי שכל מורה תודיע איזו מחברת צריך לרכוש כדי ללמוד את המקצוע עליו היא אחראית. מורה אחת רוצה שנרכוש מחברת עם 10 שורות, אחרת רוצה דווקא מחברת עם 14 שורות, שלישית רוצה בכלל קלסר. המורה לאנגלית תמיד דרשה מחברת עם שורות מיוחדות. מחברת תווים נדרשה לשיעורי מוסיקה – אז עוד לימדו מוסיקה בכל בית הספר – ומחברת משבצות נדרשה על ידי המורה לחשבון, מקצוע שכהתבגרנו פתאום קראו לו מתמטיקה. כל מורה גם הודיעה באיזה צבע יש לעטוף את המחברת במקצוע שהיא מלמדת. ירוק או כחול היו אפשרויות עבור מקצוע שקראו לו "טבע" ושבשנים מאוחרות יותר נקרא מדעים; מחברת חשבון היתה אדומה, מחברת היסטוריה היתה צהובה. מקצוע חביב שנקרא מלאכת בית, שבשנים מאוחרות יותר נקרא טכנולוגיה, היה בצבע כתום. המורות הנדירות יותר בחרו את הצבע ביחד אתנו. פעם אחת מהן ממש התפרעה ודרשה מחברת ורודה. מחברת אחת היתה קבועה, ייחודית וידועה מראש. זו היתה המחברת היחידה שהיו לה דפים חלקים, ושבכל שנה נעטפה באופן חגיגי במיוחד בעטיפה לבנה וצחורה. השתמשנו בה בשיעורי חינוך - עוד משהו שעדיין הוקדש לו זמן באופן גורף - והיא נקראה "מחברת חגים". "במחברת הזו תעבדו באופן הבא," הכריזה המחנכת בתחילת כל שנה, "לכל חג תכינו שער, עם שם החג וציור או קישוט שתחליטו שמתאים לחג. למשל," הוסיפה בפרץ יצירתיות מעורר השראה, "בשער של ראש השנה תוכלו לצייר שופר…" את הדפים שאחרי השער, נתבקשנו להקדיש לסיפור החג עצמו, כולל ציורים של סימני החג, מסורות שלו, שמות נוספים לכל חג – וכיאה לילדים עירוניים, תמיד התבלבלנו בין "חג האסיף" ל"חג הקציר" ו"חג הבציר"…- טקסטים של סיפורים ושירים הקשורים בחג וכדומה. "מחברת חגים" כללה את כל החגים, את אלה המצוינים בפרשת "אמור" - כמו ראש השנה ושלושת הרגלים - וגם את אלה שהתווספו הרבה אחרי, כמו חנוכה ול"ג בעומר, אותו נציין השבוע. חגי תשרי תמיד היו הדורים מאד, כיאה לחגים הפותחים את השנה. חנוכה היה מלא סביבונים וסימני גבורה, ט"ו בשבט חגג בפרחים צבעוניים ושקדיות עליזות שעיצבנו מניירות מרשרשים. ביא' באדר - מועד שאז עדיין ציינו - השתדלנו לצייר אריה שואג שייראה מפחיד יותר מציור בלתי מוצלח של חתול. למסכות שציירנו בפורים היה זקן מצמר גפן שהדבקנו על הנייר והוא היה ארוך עד הברכיים. בפסח התחרינו מי יצייר תיבה ובה תינוק יותר מתוק ועגלגל, בל"ג בעומר אפשר היה לקבל כוויה מהמדורה הלוהבת שיצרנו על הנייר ובשבועות חיברנו בין תורה לבין טנא מלא ביכורים ושיבולים. אין ספק: בסוף השנה, "מחברות החגים" היו המחברות היפות, המושקעות והעליזות ביותר בילקוט. איזה זיכרון יפה. שיהיה לכולנו שבוע נטול אש אך מרובה בשמחה :-)

טוב, על זה אומרים ביידיש צחה שאנחנו מתכננים - ואלוהים צוחק. הרבה דיונים עדיין מתקיימים על טקסי יום העצמאות ויום הזיכרון השנה. יש כאלה המבקשים את שמחת או מחאת ההמונים, כל אחד לפי מקומו. בשנה שבה הדאגה לעתיד אופיה של המדינה גוברת כמעט על כל רגש אחר, הרגשנו שאנחנו רוצים דווקא להתכנס פנימה לרגעים של הרהור, דיון וקהילה קרובה. החלטנו לציין באופן אחר את הקמת מדינת ישראל ועצמאותה. תכננו לא לצאת לחגוג בבמות. בעינינו, זו לא העת לחגוג במשואות, ריקודים או מופעים כאלה ואחרים. במקום זה, זו העת לספר את הסיפור של העצמאות הזו שלנו. החלטנו לעשות "סדר עצמאות" ולהתאסף עם חברים, משפחה, הדור הצעיר. לשאול "מה נשתנה בעצמאות הזו". לדבר על משמעות המדינה היהודית-דמוקרטית הזו שלנו. לדבר על מגילת העצמאות, על הערכים שבבסיסה ועל הסיבות שבגללן הם חשובים כל כך. להזכר בתפקידיה, מטרותיה, הישגיה של המדינה וכל מה שעוד יש לה להשיג. לדון ביתרונותיה, חסרונותיה ואתגריה. קצת לשיר, קצת להיזכר, הרבה לצחוק, כנראה גם לבכות. בעיקר, לעשות "הגדת עצמאות" עבור העתיד. בשביל כל זה, לא צריך זיקוקים. צריך רק הרבה אהבה ותקווה. זו נראתה לנו הדרך המתאימה לנו יותר לציין את העבודה הקשה והמופלאה הזו, שבנתה ובונה את מדינת ישראל. בינתיים, חלינו בקורונה. ערב "סדר העצמאות" שלנו בהחלט יתקיים - אבל בערב אחר. זה מספיק חשוב כדי לקיים זאת ברגע שנבריא. למי מכם שמעוניין לעשות משהו דומה, מצ"ב ההגדה שהכנו. היא מבוססת על הרעיונות המרכזיים שבונים את מגילת העצמאות, מציעה מסגרת כללית ומזמינה את המשתתפים להיות שותפים פעילים בתכנים שיעלו ויידונו. נאחל שהשנים שיבואו עלינו ועל המדינה המיוחדת, היחידה הזו שלנו, יהיו נכונים.

החודשיים האחרונים החזירו אותי אל אחת החוויות המרתקות שהיו לי, שאני מקפידה לשנן ולהגיד אותה לבניי, בתי, נכדיי וכל תלמידיי, בכל הזדמנות שרק אפשר. זיכרון החוויה מתחיל בפסטורליה מושלמת. כרי דשא רחבי ידיים וירוקים הקיפו אותי עת צעדתי לכיוון הבית הקטן, שהפך למוזיאון. עצים שופעי צמרות, פרחים יפהפיים וצבעוניים השלימו את התמונה. הרוח היתה נעימה, השמש לא צרבה, אגלי טל הנעימו את הנפש. לא רחוק, עברנו דרך עיירות אמריקאיות קטנות ונעימות שכמו נלקחו מתוך סרטי משפחה ישנים. בניין מוזיאון נורמן רוקוול שבמסצ'וסטס היה צח ומצוחצח, אנשים וילדים צחים ומצוחצחים לא פחות שוטטו בין כתליו והציורים - האהובים עלי, יש לציין - על הקירות תיארו מצבים מוכרים, שחלקם היה ניגוד מוחלט לשלווה הנינוחה ששלטה סביבנו: ציור של ילדה אפרו-אמריקאית צועדת לכיוון בית הספר, שני שוטרים שומרים עליה ועל הקיר לידה מרוסקת עגבניה. הוא קרא לציור "הבעיה שכולנו חיים אתה"; ציור של משפחה חדשה העוברת לשכונה ה"שייכת" לעדה אחרת ממנה. הילדים עומדים ומתבוננים זה בזה, סקרנים. הוא קרא לזה "ילדים חדשים בשכונה"; ציור של אדם יושב בסירה רעועה, לבוש מעיל גשם צהוב ואוחז חכה. האיש נראה רטוב, מדובלל ואומלל, מקטרת הפוכה בפיו. הוא קרא לזה "ספורט". הפלגתי בין הציורים, ובעיקר אל מול הראי שהוא שם לנו מול העיניים, המעורר חשיבה עמוקה, סרקסטית-לעיתים, עצובה ומהורהרת על ההווה. ואז ראיתי אותם. ציורי "4 החירויות" של נורמן רוקוול. עמדתי מולם, מהופנטת. אחד מהם היה מטלטל במיוחד. אסביר: ב-1941, ערב הצטרפותה של ארה"ב למלחמת העולם השנייה, נשא פ.ד. רוזוולד את הנאום הנשיאותי המסורתי על "מצב האומה". הוא כבר ידע שארה"ב תהיה חייבת להצטרף לבעלות הברית במלחמתן נגד הנאצים, וביקש באמצעות הנאום להכשיר לכך את הלבבות של רבים, שזכר נוראות מלחמת העולם הראשונה גרם להם לומר ש"המלחמה באירופה אינה המלחמה של אמריקה". הנאום המבריק ידוע בשם "נאום 4 החירויות", בו הגדיר רוזוולד 4 חירויות, זכויות היסוד שכל איש ואשה בעולם - ללא הבדלי דת, גזע, גיל, מגדר או מקום גיאוגרפי - זכאי להם: חופש הביטוי, חופש הפולחן, חירות ממחסור וחירות מפחד. שנתיים לאחר מכן, בעיצומה של המלחמה, צייר רוקוול ארבע ציורים, שכל אחד מהם ביטא את אחת החירויות. כל אחד מהציורים הוא הזדמנות להתעמק באופן בו מתבטאת החירות שהוא מייצג, וכולם עשויים היטב. אבל הציור האחד, המיוחד מכולם, שאליו אני חוזרת שוב ושוב והקשור בעיני בחבל טבור בלתי ניתן לניתוק לחג החירות שלנו, הוא הציור המתאר את החירות מפחד. עיצרו וחישבו על זה רגע: כיצד הייתם מתארים את החירות מפחד? מהם הפחדים הכי גדולים שלנו, אלה שמעוררים בנו אימה עד כדי שיתוק? כשאני שואלת סטודנטים שלי כיצד היו מתארים את החירות מפחד, התשובות די דומות - וכולן בגדר הפנטזיה: הרוב טוענים שיציירו משהו שיסמל את הפסקת השימוש בכלי נשק בעולם, כמו אקדח, או כל כלי נשק אחר, כשהוא שבור; יש כאלה שעונים שהם יציירו ציור בסגנון ילדותי-תמים, ובו שדה ירוק, פרחים, ציפורים וקשת בענן. סטודנט יצירתי במיוחד הגדיל ואמר שיצייר את קברו של מלאך המוות בעצמו. רוקוול בחר לצייר משהו מאד יום-יומי, חלק מאד אמיתי ומוחשי מהחיים של כל אחד מאיתנו: הוא צייר זוג הורים משכיב את ילדיו לישון. האם מכסה את הילדים, האב מתבונן בהם. על פניו, סיטואציה שלווה של משפחתיות בטוחה ויסודית. התבוננות עמוקה יותר בציור גילתה לי שהאב אוחז בידו האחת בעיתון מקופל. הכותרת הראשית מכריזה על ההפצצות הכבדות של הבליץ בלונדון. באותה שנייה, כל הסיטואציה מקבלת ממד אחר - כי במרחק לא גדול מאותו חדר שינה שליו, אנשים לא בטוחים שילדיהם יתעורר בבוקר. הסיטואציה השלווה הופכת באחת לשברירית, מתפוררת בקלות, מעוררת אימה. כמעט בהיחבא, רוחש על גבי כותרת שאינה נראית כאילו היא חלק מרכזי בציור, רוקוול קולע בדיוק במרכז הלב כשהוא משרטט בהינף מכחול דק את הפחד הגדול ביותר שלנו: פגיעה קשה, עד כדי אנושה, בעתיד. תשע מכות נחתו על מצרים ופרעה לא מניד עפעף, עד שמגיעה המכה העשירית והאחרונה, אותה מכה שמיד אחריה מתרחשת יציאת מצריים: מכת בכורות. בשונה משאר המכות, הפוגעות בהווה, מכת בכורות פוגעת פגיעה קשה בעתיד - וזו המכה המשחררת את בני ישראל ממצרים. הסיפור הגדול הזה שלנו, שאנו מצווים לזכור בכל יום ולהגיד לילדינו, היא ההבנה שהזכות לעתיד, קשורה בזכות לחירות. מיד אחרי יציאת מצרים, עוד לפני קבלת התורה, יתרו יבוא ויסביר למשה את חשיבות הפרדת הרשויות. אתה לא יכול לעשות הכל לבד, הוא יאמר לו. לא יתכן שאתה גם תשפוט וגם תבצע. תמנה שופטים, תמנה שוטרים. זרוע שופטת, זרוע ביצועית. ואז, באופן מוצהר, מפורט ויוצא דופן יחסית לתקופה בה נכתב, חלק נכבד ממערכת התחיקה של התורה יעסוק בחובות הכלל ובשמירת זכויות המיעוט. במושגים של ימינו, סיפור יציאת מצרים יוצר קשר ישיר בין הבטחת עתיד לבין חירות בתפיסה דמוקרטית: בלי האחד, גם השני ייפגע קשות. אחת התכונות היפות של סיפור היא שאפשר לספר אותו בזוויות והקשרים שונים. עד עתה, היינו מדברים על החירות החמישית, אולי גם השישית, שנכון להוסיף לרשימת ארבע החירויות. הערב, זו הזווית שאנחנו נדבר עליה כשנשב לשולחן הסדר: הפחד מהפגיעה הקשה בעתיד. כל אחת ואחד יכול לספר זווית המתאימה לו. גם לזה, קוראים חירות. חג שמח לכולם!

חלק ממה שאנחנו חווים בימים אלה, מקורו בהזנחה ארוכת השנים של החינוך בישראל, על כל זרמיו. מדובר בדרדור ובזבוז משאבים משמעותיים, שהשוואה פשוטה בין החינוך שבני דורי חוו לעומת החינוך שילדינו וכעת גם נכדינו חווים במערכות השונות, מבליטה באופן שלא ניתן להתעלם ממנו. די אם נתבונן בהיבטים הבאים: ריצה אחר הישגים, ציונים, מבחנים ועוד ציונים על חשבון חינוך ערכי; וויתור פושע – אין לי מילה אחרת - על ליבה שבונה לא רק ידע, אלא אתוס משותף; אובדן החשיבה הביקורתית-עצמאית לטובת שינון והקאה; הזנחת תפקיד המורה ובתי הספר והפיכתם למוסדות העוסקים יותר בשמרטפות מאשר בלמידה; הזנחת ההשקעה ברווחה הנפשית והחברתית של כל תלמידה ותלמיד באשר הם בני אדם; פירוק המערכת הכללית לתת-מערכות שונות מאד במהותן ובסיפור שהן מספרות – כל אלה ועוד הם טרמיטים המכרסמים כבר שנים ביסודותיו של מה שאמור להיות בית אחד, גם אם יש בו חדרים שונים. לא מפתיע שזה פוגע בזהות ובהתנהלות של המדינה עצמה, כי "יהודית ודמוקרטית" הם לא מושגים אלא ערכים, ואת הערכים האלה צריך ללמוד ולהצמיח כדי שהם לא יהיו רק הצהרה, אלא זהות ברורה המתבטאת בעשייה יום יומית מאוזנת. שאלות כמו - מהן שלוש הרשויות השונות, מה חשיבות ותפקיד כל אחת מהן, מדוע חיוני להפריד ביניהן, מהן זכויות אדם וכיצד מקבלים את החלטות הרוב תוך שמירה קפדנית על צרכי המיעוט; מהם מרכיבי הזהות היהודית של מדינה, שכל כך הרבה דרכי ביטוי של אותה יהדות ובני דתות אחרות מבקשים לחיות בה יחד תחת שלטון דמוקרטי; מהי דמותה של מדינה שהנכס האמיתי והיחיד שיש לה הוא ההון האנושי שלה, ומה באמת נדרש כדי להשיג זאת כשההון הזה כל כך מגוון באופיו; וכיצד מנהלים שיח מתוך כבוד הדדי כשאנחנו כל כך שונים זה מזה, לחלוטין לא מסכימים האחד עם השני, מבלי לאפשר אלימות מכל סוג שהוא – גם לא כלפי אלה שהערכים, העמדות ונורמות ההתנהגות שלהם, אחרים משלנו. למי ששכח, זה אחד התפקידים של בתי משפט. במילים קצרות: לא די לומר מהם הערכים הקובעים את נורמות ההתנהגות שלנו כמדינה וכאזרחים החיים בה. צריך להשקיע בהבנתם, רכישתם ויישומם - באמצעות חינוך. את כל זה, אנחנו מזניחים כבר שנים רבות. "את באמת חושבת שזה עד כדי כך פשוט, שאם החינוך היה אחר, גם הימים האלה היו אחרים?" שאלה אותי עמיתה השבוע. כן ולא. כן, אני באמת חושבת שחינוך הוא עד כדי כך חשוב. לא - זה ממש, ממש לא עד כדי כך פשוט. מה שברור לי הוא שכשמייסדי המדינה כתבו שהיא תפעל ברוח נביאי ישראל, הם לא התכוונו להגשמת דברי עמוס ונהיה למקורותיה של עת רעה. היינו מצפים שאחרי שני חורבני-בית, אלפיים שנות כמיהה ומאה עשרים מדממת במיוחד, נהיה חכמים יותר. במקום זה, אנחנו דוהרים להגשמת הפראפראזה על קריאת השבר של שאול טשרניחובסקי: ראי, מדינה, כי היינו בזבזניים עד מאד.

* זהירות, סוהרסנים[1] "תסבירי לי, במה בכלל מתבטא שאת יהודייה?" הוא שאל אותי בטון מתנשא, מזלזל וצדקני. הכיפה שעל ראשו היתה גדולה מאד, ואני התכווצתי כאילו חטפתי סטירה חזקה. ולא, ממש לא בגלל שלא ידעתי מה התשובה. בגלל שהוא חשב שיש לו זכות לדרוש לשמוע אותה. זה קרה לפני פחות משני עשורים, כשייעצתי לארגון חינוכי שטען שהוא משלב בין חילוניים ודתיים. גדלתי על ברכי מגילת העצמאות. יהודית ודמוקרטית, שני מוקדים של אליפסה. בית הורי היה בית חילוני, ליברלי, ציוני ויהודי. הזהות שלי יונקת מכל אחד מהמרכיבים האלה. זו זהות שמעולם לא פקפקתי בה. לא רק שאין היררכיה או סדר מסוים בין חלקיה, אלא שהם משמשים בשילוב משתנה ורציף בכל ההחלטות והעשייה שלי. מעולם לא חשבתי שאני צריכה להסביר אותה, להתנצל עליה או להגן עליה. גם באותו מעמד סירבתי להסביר או להתנצל. קמתי והלכתי. תמיד הצטערתי שלא הגנתי בפניו טוב יותר על החלק הזה, היהודי, של הזהות שלי. מול אנשים כמוהו, חייבים להתנגד, כי התיאבון הזללני והמתנשא שלהם לבטל את הזהות והחיים של אחרים, לא ייעצר לבד. הם סוהרסנים. עוד לפני האמירה המפורסמת של ביבי ש"השמאל שכחו מה זה להיות יהודים", טען החזון איש בפני בן גוריון שהחילוניים הם עגלה ריקה, כאילו שרק מי שמגדירים עצמם כדתיים, מבינים באמת את חוכמת היהדות ועומק מחשבותיה, ורשאים להתהדר בה. אני חווה את זה כבר כמה עשורים, בכל פעם שמישהו שואל אותי בהפתעה "מה פתאום את כותבת על פרשת השבוע? גדלת בבית דתי?" ההפתעה שלהם ממשיכה להפתיע אותי. בעיקר להעציב. עכשיו, הם מתעקשים לקחת לנו גם את הדמוקרטיה. הם באמת לא מבינים מה פתאום אנחנו מתנגדים כל כך, הרי עד היום ישבנו די בשקט, הכלנו, הבלגנו, נתנו. "שחררנו" להם את החלק של הזהות היהודית שלנו כל כך בקלות, שבטח נשחרר להם גם את החלק של הזהות הדמוקרטית. לא באמת נלחמנו על מרכיבי הזהות שלנו. לקחנו אותם כמובנים מאליהם. אז כן, הדבר הטוב ביותר שקרה כעת הוא שאני ושכמותי נזכרנו מחדש באתוס שלנו: מגילת העצמאות. יהודית ודמוקרטית, שוויון זכויות לכל אזרחיה, מושיטה יד לשלום. בלי האתוס הזה, המקום הזה הקורא לעצמו מדינת ישראל הוא לא יותר מעגלה ריקה. גם אם הכיפה שלראשך גדולה-גדולה. * אחת קטנה: מאז הקורונה ועד היום, מתנגדי חיסונים למיניהם טוענים שמכון דוידסון מקבל כסף מפייזר כדי לתמוך בחיסונים ולהפיץ אותם. לפי כמות המאמרים והפעילויות שפרסמנו ואנחנו מוסיפים לעדכן בנושא הקורונה, החיסונים וכל מה שקשור בכך, פייזר כבר יכול היה לממן את פעילות מכון דוידסון כולו. אני עדיין ממתינה לצ'ק. בראיון עם מירי רגב שפורסם היום ב"ידיעות אחרונות", רגב טוענת הנשים המשתתפות במיצג השפחות שבמחאה מקבלות תשלום עבור השתתפותן. היא גם נקבה בסכום – 500 ₪ לשעה. אחותי היא אחת מהן. לפי כמות השעות שהיא משתתפת במיצג, היא כבר יכולה להזמין אותי לאיזה סופ"ש קצר ומהנה בחו"ל, הכל כלול. גם היא עדיין ממתינה לצ'ק. ומכיוון שרגב גם טענה שמדובר בנשים מדוכאות, אחותי מבקשת למסור שהחלק הזה לגמרי נכון: היא אכן מדוכאת. מדוכאת מכל מה שקורה כאן. [1]סוהרסנים: יצורים אפלים ומסוכנים בסדרת ספרי "הארי פוטר", הניזונים ושואבים ב"נשיקה" את השמחה והחיים מקורבנות האנוש שלהם

ראשית, גילוי נאות: אני שייכת למחנה הטוען שמה שמתרחש היום בישראל אינו רפורמה, גם לא הפיכה משפטית, אלא הפיכה משטרית. מי שהאמירה הזו מרגיזה או מקוממת אותו, לא חייב להמשיך לקרוא. לצד זאת, אנו רואים כאן גם התפרצות של תסכול וזעם מצטברים של שנים – על אי שוויון בנטל, על זחיחות דעת של מנהיגים משני צידי המתרס, על נפקדות מכעיסה של חלקים מהציבור, על התקרבנות בכיינית מעצבנת של חלקים נוספים. אם יש משהו שהבנו הוא שהמושג "אחים אנחנו" הוא לא יותר מסיסמא ריקה. באופן כללי, כדאי למי שמצטט את הפסוק "אנשים אחים אנחנו", לבדוק את ההקשר שלו: מיד אחרי שהם מכירים בכך שהם "אנשים אחים", אברהם ולוט נפרדים. לא אחוות אחים יש שם, אלא הבנה משותפת שזה עדיף להם, עד כדי כך שהם מחליטים שאם האחד ילך ימינה, השני יצעד שמאלה. הסיסמא הזאת פשוט לא מתאימה. למרות זאת, אנחנו רוצים וצריכים לחיות פה יחד. לא כאחים, כשותפים. יש שתי שאלות מרכזיות בשותפות הזו: מה יהיה אופייה, וכיצד נשיג זאת. את אופייה של המדינה המשותפת הזו שלנו קבענו בהכרזת העצמאות, עם הקמתה. דמוקרטית, יהודית, שוויון זכויות לכולם. זו המדינה ש"נרשמנו" אליה, עליה אנו מגינים בחירוף נפש ובמחיר יקר, אותה אנו מטפחים, זה ההסכם שלנו עם מערכותיה על שלוש הרשויות ושאר המוסדות שהיא כוללת. רובנו גם מסכימים שנדרשת התייעלות, התחדשות ושינויים בחלק ניכר מהמערכות האלה. זה תמיד נכון, ובמיוחד בימים אלה. לא רק של מערכת המשפט – גם של הרווחה, למשל, או החינוך. תיקונים ושינויים כן, בהחלט. רק כך מדינה יכולה להתקדם ולצמוח. נשארת השאלה של כיצד משיגים זאת. מה שאנשי פורום קהלת – מתברר שהם המפלגה האמיתית שנבחרה - מנסים לעשות עכשיו אינו רפורמה של תיקונים אלא שינוי רדיקלי של אופייה הבסיסי של המדינה – ולזה אנחנו לא רוצים, לא רשאים ולא יכולים להסכים. עשרים פעמים ביום אנחנו מקבלים הסברים, מקיפים יותר ופחות, על משמעות ההפיכה המשטרית המתרחשת בישראל. אחד ההסברים המקיפים והמעניינים הוא של ד"ר גייל טלשיר, שנוסף לסרטוני הסבר וספר שהיא עומדת להוציא גם התראיינה אצל נחום ברנע במוסף ידיעות אחרונות. ההסבר שלה מצוין, מפחיד – ומתרחש מול עינינו. ויש כמובן הסברים, מאמרים ואזהרות נוספים, טובים ומקיפים לא פחות המתפרסמים מדי יום ביומו. אבל השאלה כבר אינה להבין את המתרחש. מאות האלפים שיוצאים לרחובות בכל שבוע, מבינים. גם אם לא כולם מבינים את מלוא ההיקף או את שלל מרכיבי הבעיה, הרוב מבינים מספיק כדי להיות מבועתים. חשוב להמשיך להסביר בשביל כל מי שטרם השתכנע, ובשביל לזכור מדוע חייבים להמשיך להתנגד. אבל כשמתווה הנשיא נזרק לפח, כשלא עוצרים אפילו לרגע וכשמעבר לפינה – ממש במושב הבא – מתכננים להעביר גם שינויים בחוק הבחירות, נדמה לי שהגענו לשלב שבו זה כבר ממש לא מספיק. השאלה המרכזית עכשיו היא - מה באמת ניתן לעשות. הפגנות, צביעת כביש באדום, תיפוף, רעש ושלטים – כל אלה חיוניים, אבל הם לא יפתרו את הבעיה. ממשלת פורום קהלת לא מקשיבה ולא סופרת אותנו בדרכה המהירה להשתלט על המדינה. אם יש משהו שאנחנו מתגאים בו, הוא שאנחנו מדינה של אנשים יצירתיים. אנחנו ה"אטלס" של המדינה, אלה שנושאים על כתפיהם את מיטב היכולות והמנועים השונים של הצלחותיה. אלה הכתפיים שלנו. הגיע הזמן לנער אותן. לא, לא כדי להפיל את העולם. כדי להציל אותו. רעיונות יתקבלו בברכה ובעצב. [1]לחובבי איין ראנד – לא העליתי בדעתי שהפתרון שהיא מציעה ב Atlas Shrugged אי פעם באמת ובתמים יקרוץ לי; שנאמר - היא כתבה את זה קודם, לפניי/ זה לא משנה...

קצת אסקפיזם עוד לא הזיק לאף אחד, אבל בימים אלה אני לא כל כך מצליחה למצוא אותו. אפילו לא לערב אחד, כזה שציפיתי שיהיה פשוט עונג מזוקק; כי עד עתה ההופעות של חוה אלברשטיין תמיד היו כאלה בעיני – תענוג צרוף, כזה שלוקח למחוזות של שירה צלולה, מוזיקה נפלאה והנאה מאמנית שמעטים כמוה. גם כשהשירים שלה מביעים מחאה, המחאה שלה תמיד כל כך אינטליגנטית, שהתבונה גוברת על הדקירה. השבוע, ככל שהתקדמה ההופעה, הרגשתי עצב גובר. כן, היא נפלאה וחכמה כתמיד, לצדה אנסמבל אמנים מוכשרים, הנוסטלגיה מרגשת והעיבודים יוצאי דופן. הכל היה מצוין-להפליא. אבל לצד ההתרפקות על עונג העבר, הרגשתי שהיא מבקשת להזכיר לנו בדרכה מי אנחנו, על מה יש לנו להאבק, ושהיא כבר עשתה את שלה. אולי גם אנחנו. כשהיא סיימה והודתה לקהל, מחיאות הכפיים הרעידו, כצפוי, את התקרה. ואז היא נתנה הדרן. בדרך כלל הדרן כולל שיר אחד, שניים, שהם סוג של "ממתק" שניתן לקהל כאות תודה מהאמנ.ית והקשר שלה או שלו לקהל. אבל חוה אלברשטיין בנתה את ההדרן הכי מתוכנן, אסטרטגי ומדויק שראיתי אי פעם, שרק חיזק את התחושה שעלתה בי במהלך המופע עצמו. כל כך כזה, שתוך כדי השיר הראשון כבר ניחשתי במדויק את ההמשך. הדרן של לא פחות מחמישה שירים ברצף, שיצרו – לפחות בראש שלי - סיפור בפני עצמו. היא התחילה בשיר הנפלא של דורית צמרת ז"ל, שנפרדה מאתנו לפני פחות מחודשיים והותירה בידינו את השיר האלמוותי "החיטה צומחת שוב". תזכורת ברורה וחדה של מגש הכסף הכואב, הקשה והמר כל כך שעליו קמה המדינה הזו. השיר הבא היה, איך לא, "את חירותי" של ג'ורג' מוסטקי, במילים שיורם טהרלב תירגם עבורנו. למרות שזה ממש לא ההקשר המקורי שלו, הפלגתי מעבר לכוונת המשורר כשהשיר החזיר אותי אל מגילת העצמאות. בתקופה האחרונה אני שבה ומעיינת בה. כבוד האדם, זכויותיו, בחירותיו. אחרי אלפיים שנות, זה מה שביקשנו. חירות. ומהפסגה הזו, אל המדרון החלקלק. "ביקורת דרכונים" (מילים ולחן של חוה אלברשטיין) הסרקאסטי, הצובט, שלא היה מבייש את טובי הכותבים והמבצעים של "ארץ נהדרת". בסוף, מה שנוגע בנו באמת הוא קודם כל טקסט מדויק וחד כתער. נלחמתם כי רציתם חירות? הנה, היא תלויה במחי-החותמת של פקיד. רק כשהוא חותם, מגיעים אל היעד – והיעד הוא, באופן סרקאסטי לא פחות, "לונדון" הבלתי נשכח (חנוך לוין ואלברשטיין). השיר הרביעי הזה כבר היה צפוי לא רק לי. אבל אם לרגע חשבתי שבזה היא תסיים, טעיתי. כשהבנתי שהיא תשיר עוד שיר אחד, ניחשתי מיד מה הוא יהיה. איך לא. השיר הזה גרם סופית לגרון להתכווץ וללב לקרוס: "שיר סיום", של חג'ידאקיס, עם המילים המדויקות שנתנה לו נעמי שמר. זה היה השלב שבו כבשתי חזק את מה שקפץ לי לעיניים. החיטה צומחת שוב, את חירותי, ביקורת דרכונים, לונדון, שיר סיום. אפשר לבנות מהרצף הזה שיעור משמעותי באזרחות, בהנחה שלא יסלקו את המורה בעוון הסתה ונקיטת עמדה. לא, אני לא יודעת אם זה מה שהיא התכוונה אליו, במיוחד לאור העובדה שאת המופע הזה היא בנתה עוד לפני הבחירות האחרונות. זה ממש לא חשוב, כי בתקופה הזו, הרצף הזה אינו הדרן פרטי בלבד. זה רצף של פרידה. לכל אחת ואחד מאתנו נותר רק לשאול ממה אנחנו נפרדים – ובעבור מה.

העקרונות והנושאים שבפרשת יתרו זועקים אלינו מכל הגשרים, הדגלים, הוועדות הקיקיוניות – ולמעשה, מכל מה שמתרחש כאן. אבחר שניים: 1. "תחזה מכל העם," אומר יתרו למשה כשהוא מדבר אתו על בחירת שופטים. בחירת הפועל "תחזה" אינה מקרית: שיפוט מתבצע מתוך חזון, בין אם הוא גלוי ובין אם הוא סמוי. גם את החזון מגדיר יתרו: השופטים צריכים להיות "אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע". אין מצב שרק סוג אחד של אנשים יכול להספיק. יתרו מבקש שהשופטים יהיו צוות שהערכים האלה מובילים אותו. את התחומים המרכזיים שיתרו מזכיר אפשר להקביל לחזון שהוביל את הקמת המדינה ומגילת העצמאות שהגדירה אותה – אנשי חיל - ביטחון (צה"ל כצבא אחד שהוא צבא העם), אנשי אלוהים - רוח (מדינה יהודית שערכיה ערכי התרבות היהודית לדורותיה), אנשי אמת - מדע (מחקר, אקדמיה וקידמה שהקפידו להקים פה במהלך המאה ה-20) שונאי בצע - יושרה (מדינה דמוקרטית ששוויון הזכויות לכלל אזרחיה הוא נר לרגליה). ראוי להתייחס גם למה שיתרו דווקא לא מציין: אף אחד מהשופטים שהוא מבקש ממשה לבחור, אינו נדרש להיות "נאמן למשה" או למנהיגות קיימת אחרת כלשהי. בחירת שופט, היא בחירת החזון שיוביל אותו - ואותנו. בימים אלה, חייבים לשאול: מה החזון שמוביל אותנו? האם הוא השתנה? ואם כן, האם זה נכון לנו? 2. נהוג לומר שכל אחד מאתנו צריך לראות את עצמו כאילו היה במעמד הר סיני וקיבל באופן אישי את עשרת הדיברות. אדרבא, שכל אחד מאתנו – מדן ועד אילת, מקטן ועד ראש השליטים – ישאל את עצמו באופן הכי ישיר, מהם הדיברות שלו. האם תוכלו לומר בכנות שכל אחד מעשרת הדיברות שבפרשה הוא דיבר שמנהיגות החברה בה אנו חיים מאמצת בלי היסוס? לא משתעבדים "לפסל או תמונה" או אדם כלשהם? לא מתרצים מעשים בתירוץ שהם נעשים "בשם השם"? מקפידים ונזהרים שלא לשקר, לא לחמוד, לא לגנוב? יש איזה דיבר שהייתם מוסיפים, מורידים או אולי מחליפים עם אחד מהעשרה? למשל, יש חובה לכבד את ההורים, וזהו. אין חובה לכבד את הנשים, או את הילדים, גם לא את כלל בני האדם. על כבוד כלפי יצורים חיים אחרים או הסביבה בה אנו חיים בכלל אין מה לדבר. גם לא על ציווי בסיסי של איסור אלימות או רוע על כל סוגיו ומופעיו. הייתם משנים משהו בניסוח, או לפחות ביישום? האם יש דיבר כלשהו, קיים או תוספתי, שראוי להילחם עליו, לעמוד על גשר בשבילו בכל מזג אוויר, למצוא כל דרך לשמור עליו כי בלעדיו, אופי החיים מתרוקן מתוכנו המוכר והופך להיות משהו אחר? כיצד זה קשור לחזון השיפוט שבסעיף הראשון לעיל? על השאלות האלה בדיוק כל אחד מאתנו חייב לענות. בזמן האחרון, התשובות שלי שייכות למקום אני נמצאת רגע אחרי שיוצאת השבת: גשר, צומת או כל מקום אחר בו הזעקה כה גדולה, שגם התופעה הייחודית המופיעה בפרשת יתרו, חוזרת – הפעם, לא לטובתנו: רואים את הקולות. בינתיים, מי שאמור להתבונן בהם, הוא עיוור.

אחד המדרשים האנושיים היפים ומעוררי המחשבה מסופרים על הפרשה שלנו, פרשת בשלח: פרעה וכל פרשיו וחייליו טובעים בים. מלאכי השרת שמחים כל כך מהעובדה שהנה, אחרי כל כך הרבה ניסיונות סוף כל סוף יש הכרעה ברורה וניצחנו את פרעה, שהם מבקשים לשיר במעמד קריעת ים סוף. ומה עושה אלוהים? זה שאמור לשמוח לא פחות מכל מה שמתרחש כאן? הוא נוזף בהם במילים קשות. "מעשי ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?" למשמע נזיפתו, המלאכים נכלמים ומשתתקים. הפרשנות הפשוטה והישירה של המדרש הזה היא, שנקמה ושמחה לאיד אינם התגובה הראויה בשום מצב, אפילו לא במצב הקיצוני של טביעה בים סוף. זאת ואף זאת: מי שמבקש לשיר מול טביעתו של האחר, סופו להיות נכלם. וההקשר הרלוונטי, כולו בעיני המתבונן.