בין נושאיה השונים, פרשת "אמור" מונה את חגי ישראל. הזדמנות מצוינת להפוגה נוסטלגית שאין מאחוריה שום התחכמות. רק זיכרון.
כשהייתי תלמידה בבית הספר היסודי, בשבוע הראשון של כל שנת לימודים, ידעתי שכל מורה תודיע איזו מחברת צריך לרכוש כדי ללמוד את המקצוע עליו היא אחראית. מורה אחת רוצה שנרכוש מחברת עם 10 שורות, אחרת רוצה דווקא מחברת עם 14 שורות, שלישית רוצה בכלל קלסר. המורה לאנגלית תמיד דרשה מחברת עם שורות מיוחדות. מחברת תווים נדרשה לשיעורי מוסיקה – אז עוד לימדו מוסיקה בכל בית הספר – ומחברת משבצות נדרשה על ידי המורה לחשבון, מקצוע שכהתבגרנו פתאום קראו לו מתמטיקה.
כל מורה גם הודיעה באיזה צבע יש לעטוף את המחברת במקצוע שהיא מלמדת. ירוק או כחול היו אפשרויות עבור מקצוע שקראו לו "טבע" ושבשנים מאוחרות יותר נקרא מדעים; מחברת חשבון היתה אדומה, מחברת היסטוריה היתה צהובה. מקצוע חביב שנקרא מלאכת בית, שבשנים מאוחרות יותר נקרא טכנולוגיה, היה בצבע כתום. המורות הנדירות יותר בחרו את הצבע ביחד אתנו. פעם אחת מהן ממש התפרעה ודרשה מחברת ורודה.
מחברת אחת היתה קבועה, ייחודית וידועה מראש. זו היתה המחברת היחידה שהיו לה דפים חלקים, ושבכל שנה נעטפה באופן חגיגי במיוחד בעטיפה לבנה וצחורה. השתמשנו בה בשיעורי חינוך - עוד משהו שעדיין הוקדש לו זמן באופן גורף - והיא נקראה "מחברת חגים".
"במחברת הזו תעבדו באופן הבא," הכריזה המחנכת בתחילת כל שנה, "לכל חג תכינו שער, עם שם החג וציור או קישוט שתחליטו שמתאים לחג. למשל," הוסיפה בפרץ יצירתיות מעורר השראה, "בשער של ראש השנה תוכלו לצייר שופר…" את הדפים שאחרי השער, נתבקשנו להקדיש לסיפור החג עצמו, כולל ציורים של סימני החג, מסורות שלו, שמות נוספים לכל חג – וכיאה לילדים עירוניים, תמיד התבלבלנו בין "חג האסיף" ל"חג הקציר" ו"חג הבציר"…- טקסטים של סיפורים ושירים הקשורים בחג וכדומה.
"מחברת חגים" כללה את כל החגים, את אלה המצוינים בפרשת "אמור" - כמו ראש השנה ושלושת הרגלים - וגם את אלה שהתווספו הרבה אחרי, כמו חנוכה ול"ג בעומר, אותו נציין השבוע.
חגי תשרי תמיד היו הדורים מאד, כיאה לחגים הפותחים את השנה. חנוכה היה מלא סביבונים וסימני גבורה, ט"ו בשבט חגג בפרחים צבעוניים ושקדיות עליזות שעיצבנו מניירות מרשרשים. ביא' באדר - מועד שאז עדיין ציינו - השתדלנו לצייר אריה שואג שייראה מפחיד יותר מציור בלתי מוצלח של חתול. למסכות שציירנו בפורים היה זקן מצמר גפן שהדבקנו על הנייר והוא היה ארוך עד הברכיים. בפסח התחרינו מי יצייר תיבה ובה תינוק יותר מתוק ועגלגל, בל"ג בעומר אפשר היה לקבל כוויה מהמדורה הלוהבת שיצרנו על הנייר ובשבועות חיברנו בין תורה לבין טנא מלא ביכורים ושיבולים.
אין ספק: בסוף השנה, "מחברות החגים" היו המחברות היפות, המושקעות והעליזות ביותר בילקוט.
איזה זיכרון יפה.
שיהיה לכולנו שבוע נטול אש אך מרובה בשמחה :-)
