חלק ממה שאנחנו חווים בימים אלה, מקורו בהזנחה ארוכת השנים של החינוך בישראל, על כל זרמיו. מדובר בדרדור ובזבוז משאבים משמעותיים, שהשוואה פשוטה בין החינוך שבני דורי חוו לעומת החינוך שילדינו וכעת גם נכדינו חווים במערכות השונות, מבליטה באופן שלא ניתן להתעלם ממנו.
די אם נתבונן בהיבטים הבאים:
ריצה אחר הישגים, ציונים, מבחנים ועוד ציונים על חשבון חינוך ערכי;
וויתור פושע – אין לי מילה אחרת - על ליבה שבונה לא רק ידע, אלא אתוס משותף;
אובדן החשיבה הביקורתית-עצמאית לטובת שינון והקאה;
הזנחת תפקיד המורה ובתי הספר והפיכתם למוסדות העוסקים יותר בשמרטפות מאשר בלמידה;
הזנחת ההשקעה ברווחה הנפשית והחברתית של כל תלמידה ותלמיד באשר הם בני אדם;
פירוק המערכת הכללית לתת-מערכות שונות מאד במהותן ובסיפור שהן מספרות –
כל אלה ועוד הם טרמיטים המכרסמים כבר שנים ביסודותיו של מה שאמור להיות בית אחד, גם אם יש בו חדרים שונים.
לא מפתיע שזה פוגע בזהות ובהתנהלות של המדינה עצמה, כי "יהודית ודמוקרטית" הם לא מושגים אלא ערכים, ואת הערכים האלה צריך ללמוד ולהצמיח כדי שהם לא יהיו רק הצהרה, אלא זהות ברורה המתבטאת בעשייה יום יומית מאוזנת. שאלות כמו - מהן שלוש הרשויות השונות, מה חשיבות ותפקיד כל אחת מהן, מדוע חיוני להפריד ביניהן, מהן זכויות אדם וכיצד מקבלים את החלטות הרוב תוך שמירה קפדנית על צרכי המיעוט; מהם מרכיבי הזהות היהודית של מדינה, שכל כך הרבה דרכי ביטוי של אותה יהדות ובני דתות אחרות מבקשים לחיות בה יחד תחת שלטון דמוקרטי; מהי דמותה של מדינה שהנכס האמיתי והיחיד שיש לה הוא ההון האנושי שלה, ומה באמת נדרש כדי להשיג זאת כשההון הזה כל כך מגוון באופיו; וכיצד מנהלים שיח מתוך כבוד הדדי כשאנחנו כל כך שונים זה מזה, לחלוטין לא מסכימים האחד עם השני, מבלי לאפשר אלימות מכל סוג שהוא – גם לא כלפי אלה שהערכים, העמדות ונורמות ההתנהגות שלהם, אחרים משלנו. למי ששכח, זה אחד התפקידים של בתי משפט.
במילים קצרות: לא די לומר מהם הערכים הקובעים את נורמות ההתנהגות שלנו כמדינה וכאזרחים החיים בה. צריך להשקיע בהבנתם, רכישתם ויישומם - באמצעות חינוך.
את כל זה, אנחנו מזניחים כבר שנים רבות.
"את באמת חושבת שזה עד כדי כך פשוט, שאם החינוך היה אחר, גם הימים האלה היו אחרים?" שאלה אותי עמיתה השבוע.
כן ולא.
כן, אני באמת חושבת שחינוך הוא עד כדי כך חשוב.
לא - זה ממש, ממש לא עד כדי כך פשוט.
מה שברור לי הוא שכשמייסדי המדינה כתבו שהיא תפעל ברוח נביאי ישראל, הם לא התכוונו להגשמת דברי עמוס ונהיה למקורותיה של עת רעה. היינו מצפים שאחרי שני חורבני-בית, אלפיים שנות כמיהה ומאה עשרים מדממת במיוחד, נהיה חכמים יותר.
במקום זה, אנחנו דוהרים להגשמת הפראפראזה על קריאת השבר של שאול טשרניחובסקי:
ראי, מדינה, כי היינו בזבזניים עד מאד.
