מתי בפעם האחרונה עשיתם משהו בפעם הראשונה? משהו שחלמתם עליו, חיכיתם לו, רציתם להגשים אותו - ואז, עשיתם זאת? אלה הביכורים שלנו. לא הפרי היפה ביותר, המוצלח ביותר ואפילו לא הטעים ביותר: הראשון. נקודת ציון בהווה שממנה מתקדמים לעתיד.
יש בהם משהו משכר, בכל "הראשונים" משמחי-הלב האלה. הם כל כך נוכחים, שעוצמת ההווה שלהם נחקקת בנו. זיכרון הברזל שלי לא תמיד עובד לטובתי, אבל בזכותו אני זוכרת כל פרט ופרט של הביכורים המשמעותיים של חיי. מקום, ריח, מועד. מי ומה היה שם אתי. דפיקות הלב, השמחה ולעיתים גם האכזבה. הפטל הראשון שטעמתי לא היה המתוק ביותר, אבל אני זוכרת בדיוק היכן קטפתי אותו. השלג הראשון ששיחקתי בו היה קר ודליל יחסית למה שעוד אראה, אבל הוא עורר בי תימהון קסום. ההר הראשון שטיפסתי עד לפסגתו לא היה הגבוה ביותר שאטפס עליו, אבל הנשימה שלקחתי בפסגתו הקיפה את הנוף כולו.
חדוות הגילוי והתגשמות החלום שוכנת בכל ה"ראשונים" האלה. חוויה ראשונה שכזו אמנם אינה הופכת אותנו למומחים או אפילו "ידענים" בתחום - רחוק מכך - אבל לאופטימיים ואמיצי הלב שבינינו, היא טומנת בחובה תקווה והבטחה: אם רק נרצה, עוד יבואו נוספים, משוכללים יותר, טעימים יותר, מופלאים יותר. הם יהיו כאלה בזכות פריצת הדרך הראשונה הזו. גם אם היא עקמומית, חסרה ובלתי מושלמת בעליל, היא הראשונה. הבכורה.
אם אנחנו מנווטים אותם נכון, טנא החיים שלנו יכיל ביכורים רבים כאלה.
וגם על זאת יש להקפיד: תמיד להשאיר בטנא מקום לעוד ביכורים, כאלה המהווים חוויה התחלתית ומעוררת עניין וסקרנות להמשך.
חג ביכורים שמח וטעים.
