אחד המדרשים האנושיים היפים ומעוררי המחשבה מסופרים על הפרשה שלנו, פרשת בשלח:
פרעה וכל פרשיו וחייליו טובעים בים.
מלאכי השרת שמחים כל כך מהעובדה שהנה, אחרי כל כך הרבה ניסיונות סוף כל סוף יש הכרעה ברורה וניצחנו את פרעה, שהם מבקשים לשיר במעמד קריעת ים סוף.
ומה עושה אלוהים? זה שאמור לשמוח לא פחות מכל מה שמתרחש כאן?
הוא נוזף בהם במילים קשות.
"מעשי ידיי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?"
למשמע נזיפתו, המלאכים נכלמים ומשתתקים.
הפרשנות הפשוטה והישירה של המדרש הזה היא, שנקמה ושמחה לאיד אינם התגובה הראויה בשום מצב, אפילו לא במצב הקיצוני של טביעה בים סוף.
זאת ואף זאת: מי שמבקש לשיר מול טביעתו של האחר, סופו להיות נכלם.
וההקשר הרלוונטי, כולו בעיני המתבונן.
