לך תסביר את מה שקורה כאן לאנשים החיים באירופה ומגיעים אלינו בימים אלה לביקור ראשון. ההסבר הפרקטי - לוודא שיודעים היכן המרחב המוגן, לא לצאת ממנו לפני הזמן, לא לעמוד ולצלם את היירוטים גם אם הם רואים ישראלים עושים זאת, לעצור בכביש כשיש אזעקה גם אם אתם באמצע נסיעה ומה לעשות - כל זה לא מובן ללא ההסבר המערכתי על המצב הפוליטי, המדיני, האזורי.
נו, בהצלחה לנו. לא פלא שהמבט העיקרי שראיתי בעיניים שלהם היה קודם כל מלא שאלות, ואז תוהה, מתבלבל ולבסוף מרוב ניסיון בלתי אפשרי להבין, גם מזוגג.
זה לא מפתיע. גם אנחנו לא תמיד מבינים.
פרשות "בהר-בחוקותיי" עוסקות בהרבה מצוות, שערך משותף העומד בבסיס רבות מהן הוא ערך הענווה.
"הארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ" אומר אלוהים. בכך מזכירה לנו התורה שתחושת בעלות וצורך בניכוס הם נושאים מתחום היוהרה וההתנשאות האנושית. מי שחושב שהוא יכול "לקנות ארץ לצמיתות" - שייצא בבקשה לשנת שמיטה.
בשורה התחתונה, מדובר בפרופורציות מהסוג הנמצא בסיפור החסידי הבא, שראוי לשוב ולהרהר בו:
שני אנשים רבו ביניהם על חלקת אדמה אחת. זה אומר שלי היא, וזה אומר שלי היא.
הגיעה המריבה ביניהם לטונים צורמים במיוחד, הקיפה את משפחותיהם, שכניהם ואפילו העמים השונים שלהם, ועוררה פולמוס קשה.
רגע לפני הטלת חרמות, בניית חומות ושיגור טילים, החליטו ללכת לבורר.
הקשיב הבורר היטב לטיעוניו של הראשון, האזין לעומק לטיעוניו של השני, רשם לפניו את דברי האחד, רשם לפניו את דברי השני. ואז, דרש הבורר משניהם כי ישתתקו.
עוד הם עומדים לפניו שקטים, השתטח הבורר על הארץ, הטה אוזנו לרגביה והאזין.
אחרי כמה דקות קם הבורר ממקומו, היטיב את בגדיו ואמר: החלטתי לשאול את האדמה עצמה למי משניכם היא שייכת.
פערו שני היריבים עיניהם ושאלו: ומה אמרה האדמה?
חייך הבורר וענה: האדמה השיבה, ששניכם שייכים לה.
ואידך זיל גמור.
שתהיה שבת שקטה ובטוחה לכולם.
