רגע לפני שבת: עניין אישי

כשהייתי בכתה יא' נדרשנו לבחור שאלה או נושא שמעניין אותנו באופן אישי ומיוחד, לחקור אותו ולכתוב עליו משהו שנקרא "עבודה שנתית". זה היה בגימנסיה הרצליה והעבודה הזו היתה דרישה של בית הספר, לא של מערכת החינוך – משרד החינוך עוד לא חשב אז על המושג "עבודות גמר". את הרעיון המציא מנהל הגימנסיה דאז, ד"ר כרמי יוגב, ו"העבודה השנתית", שם שגם אותו המציא יוגב ושנועד להעביר את המסר שמדובר בעבודה מעמיקה שדורשת זמן, היתה בגדר חובה. הנושא, כך אמרו לנו, הוא לחלוטין לבחירתנו, כל עוד נבחן מקורות רבים ומגוונים ככל הניתן על מנת לחקור אותו ונמצא מורה מטעם הגימנסיה שיסכים לחנוך אותנו בתהליך. לחנוך, לא ללמד. אם רצינו, אפשר היה למצוא חונך חיצוני ובלבד שהוא יאושר ע"י רכזת השכבה. בתוך שנה מיום בחירת הנושא והחונך, היה עלינו להגיש מסמך מסכם בהיקף של 70 עד 100 עמודים, ורשימת מקורות מפורטת. הכנה מצוינת לאוניברסיטה, אבל מי מאתנו חשב על זה אז.

איש לא העלה על דעתו להתווכח על כך, ההורים לא נזעקו מכך שבית הספר העמיס עלינו עבודה נוספת, משרד החינוך לא העלה בדעתו להתערב. למרות שהם עדיין לא המציאו את ה- "למידה משמעותית", או את ה- "למידה מותאמת אישית" או "מגוון פדגוגיות קונסטרוקטיביסטיות", הם כנראה האמינו בכך שמנהלים ומורים הם אנשי מקצוע שיודעים מה הם עושים, שתלמידים מסוגלים ליותר ממה שנדמה ושלמידה יכולה להתרחש בכל מיני דרכים. אז שתהיה "עבודה שנתית".

למרות העבודה הנוספת שזה דרש, רובנו ניגשנו לכך בהתלהבות רבה מסיבה פשוטה, שהיתה יוצאת דופן אפילו אז: זו היתה הזדמנות לעסוק במשהו שמעניין אותנו, מתוך בחירה שלנו, לא משהו שמישהו אחר החליט שאנחנו צריכים ללמוד. תחושת החירות היתה משב רוח מרענן. הנושא שבחרתי היה "קשרי הגומלין בין הזמר העברי לבין התפתחות החברה הישראלית". מה לעשות, אוהבת לשיר. באותה תקופה היתה גם תכנית טלוויזיה שעסקה בנושא, ואהבתי להקשיב לה. שני הדברים יחד, הובילו אותי להגדרת הנושא. ממש לא נושא קוריקולרי, ורחוק מאד מתחומי הדעת בהם התעמקתי במהלך השיעורים הרגילים, אבל הזדמנות, כבר אמרתי?

המורה למוזיקה – היתה לנו כזו – הסכימה להיות החונכת שלי, ויצאתי לדרך. במשך מספר חודשים, חקרתי. שוחחתי עם משוררים ומלחינים. נפגשתי עם כמה היסטוריונים וסוציולוגים, למדתי על ז'אנרים ועל כתיבה מאנשי ספרות. ביקרתי במשרד שעסק בשיווק ותקשורת, תחום שעוד לא היה מפותח כמו היום. הצלחתי להגיע לאולפני הטלוויזיה ולשוחח עם עורכי התכנית שמצאה חן בעיני. קראתי כל מה שיכולתי למצוא שיעזור לי לגשת לנושא שבחרתי מזוויות שונות, ובכלל זה תווים, בניית קצב, קשר בין שפה כתובה ושפה מוזיקלית, פרטים על כלי נגינה והשימוש בהם להעברת מסרים שונים. צללתי לתהליכים ההיסטוריים והחברתיים שאפיינו את המאה ה-19 וה-20, גיאופוליטיקה, השפעות ותהליכים בעם היהודי, הציונות, התחדשות השפה העברית, מסורות, חגים, תרבות. ניסיתי להבין את הקשר בין מילים ומוזיקה לבין על תהליכים חברתיים, הנעה ובניית קהילה. בהנחייתה של החונכת, מצאתי זוויות נוספות שלא הבחנתי בהן. בסוף, גם הצגתי את הממצאים בפני הכיתה. זה היה תהליך מרתק, מעשיר ומעורר השראה, שיותר מאשר על הנושא עצמו, לימד אותי על עצמי, על יכולות שלא ידעתי שיש בי, על חסמים שהייתי צריכה להתמודד אתם ועל מיומנויות שהייתי צריכה לפתח. בתום אותה שנה, עדיין לא הבנתי שכל התובנות והיכולות האלה יעמדו לרשותי באתגרים עתידיים. את זה, גיליתי מאוחר יותר.

היו לו עוד כמה המצאות ויוזמות חינוכיות יוצאות דופן, לד"ר יוגב, שבזכותן כולנו – מורים ותלמידים כאחד – נשאנו אליו עיניים. אף אחת מהן לא נולדה מתוך "חוזר מנכ"ל" או "מסמך סטנדרטים" או "ועדה לאפיון דמות הבוגר ומיומנויותיו" או כל מסמך ממלכתי-פיקוחי אחר. הוא גם לא נכלא במוסרות מבחני מיצ"ב או פיז"ה כלשהם. חלק מהיוזמות שלו נכשלו, חלק הותירו רושם. הנכסים המרכזיים שהיו לו, היו חירות ואמון חינוכית-מקצועית. הוא ניהל את הגימנסיה על פי תפיסת עולמו החינוכית, לא הפקידותית או ההישגית. זה לא אומר ששיקולים נוספים נעדרו, או שלא היו דיונים, אפילו אי הסכמה, בחלק מהמקרים. זה רק אומר שמה שהוביל היה ערכים חינוכיים, היכולת ליישם אותם בלי שמפקח או שלטון מסוים ישימו למנהל אזיקים על הידיים, ובלי לתת למשהו כמו ציונים להפוך את החינוך לעולם צר כעולם נמלה.

הייתי תלמידה מצטיינת, אבל את ההצהרה הזו אני לא אומרת בזכות ציוני הבגרות, אלא דווקא בזכות כל מה שהתווסף להם בשנותיי בתיכון. העבודה השנתית שלי היא אחת הדוגמאות לכך. יש לי מעט מאד זיכרון הקשור לנושאים שלמדתי בכיתה יא' בשיעורים הרשמיים השונים, אבל עד היום, אני מסוגלת לשוחח על הרעיונות המרכזיים שהעבודה השנתית שלי עסקה בהם. בין השאר, היא לימדה אותי שמי שרוצה את הזכות לבחור את הלמידה שלה, חייבת לעבוד – ולעבוד קשה.

ובזכות העבודה המסוימת שלי, אני יודעת גם לשיר את זה.