רגע לפני ראש השנה - ויהי בחופזת הערב

ערב ראש השנה אצלנו הוא תמיד ערבובייה של רגשות והרהורים שונים.

שמחה על השנה החדשה. ציפייה לקראתה. זו הזדמנות משמחת להתחדשות וצמיחה, למרות שמי שמכירים אותי יודעים בוודאות שאני לא מתחברת לשינויים :-)

שמחה על יום ההולדת של רועי שלנו - כשהוא נולד בין ראש השנה לבין יום הכיפורים, הודעתי שיש גבול לכמות הארוחות המשפחתיות שאפשר לעשות בתקופה כל כך קצרה, הקרפיונים ושאר ירקות מוחים ולכן נחבר שמחות ונחגוג לו תמיד בערב ראש השנה. אנחנו עושים את זה כבר 35 שנה (כן יירבו עד 120, אהוב שלנו :-))

וישנו גם הזיכרון הזה, של ערב ראש השנה שבו נאלצתי להסיר את אחת הצלחות משולחן החג, כי אמי החליטה שימי החג הם בדיוק הזמן להיפרד מאתנו.

לצד כל זה, משהו אחר מרחף לי באוויר. אני מוצאת את עצמי מהרהרת יותר ויותר על דור סבי-הסבים שלי, שהגיעו לכאן בשנות השמונים של המאה ה-19, או בשנות העשרים של המאה ה-20; ועל ההורים של דודי, שהגיעו לפה היישר מהתופת; והם כולם הגיעו בלי כלום, עבדו קשה מאד, לא קיבלו ולא דרשו דבר - מלבד חירות ואת ההזדמנויות שהיא מאפשרת. ומההזדמנויות האלה הם יצרו ובנו הרבה מאד יש מתוך הרבה מאד אין. לא בחופזה הם הגיעו, ולא מתוך חופזה נשארו. לא מתוך הכרח, גחמה או היסח הדעת, אלא מתוך רצון יוקד להקים פה חברה טובה וצודקת יותר מכפי שעזבו בארצות מוצאם ורודפיהם; מתוך אמונה בוערת ביכולת אנושית, שעיקריה נכתבו באותה מגילה, שחובבי קוהלת טוענים שהיא הבל הבלים.

היא לא נכתבה בחופזה.

בדם אלפיים שנות נכתבה.

וכן. זה מחייב.

מהרהרת, ומסתכלת עלינו. על העכשיו וההמשך. וזה כבד מתמיד וגם מעורר גאווה עיקשת מתמיד.

מהרהרת וחושבת לעצמי - כנראה שמכל אלה, בנויה תקווה.

כי תקווה היא לא תפילה פסיבית. תקווה היא חזון מעשי.

וחזון מעשי, זה משהו שהסבים וההורים שלנו העניקו לנו בשפע.

אז מה אנחנו מבקשים, באמת מבקשים, שיקרה השנה?

התשובה לשאלה הזו היא מאד אישית, גם כשהיא מתייחסת לרמה הלאומית הרחבה יותר.

השנה, יותר מבעבר, היא דורשת הסתכלות אמיתית וכנה לא רק על השכבה של מה אנחנו רוצים שיקרה, אלא על השכבה העמוקה יותר, של הלמה אנחנו רוצים שזה יקרה - במילים אחרות, על שכבת הערכים שאנחנו דורשים שיובילו את שנותינו כאן ואת המתרחש בהן.

אשר לי, ערכיי כתובים בה, באותה "מגילת החופזה". מגילת העצמאות של מדינת ישראל היא מגילת הרוח היהודית-דמוקרטית שלי.

ולא, גראוצ'ו. אם זה לא מוצא-חן בעיניך ובעיני אחרים, אין ולא תהיה לי מגילה אחרת. לא אכפת לי כמה זמן לקח למייסדי המדינה - "37 האנשים שלא נבחרו" - לכתוב אותה. אני מקבלת אותה בכל יום, מוכנה להתחייב לה שוב בכל רגע, בלי למצמץ או להסס. זה לא בגלל שהיא "נכפתה" עלי. להיפך. זה בגלל שהיא עד כדי כך יסודית בעורקיי.

הערב, בארוחת החג אצלנו, נבקש מכל אחת ואחד מהנוכחות והנוכחים לבחור את הערכים המרכזיים שהיא והוא מבקשים שיובילו אותם השנה, ולהסביר מדוע זה חשוב בעיניה ובעיניו. כן, ככה. בחופזה של ערב אחד. גם ממצרים יצאנו בחופזה, ועד היום אנחנו שבים ומספרים על זה.

שנדע לעשות את הנדרש כדי שגם בשנה הקרובה ובעוד רבות שיבואו אחריה, אלה יהיו ערכים שנחיה לאורן - פה, בארץ חמדת אבות.

שנה טובה ומתוקה לכולם!