פרטיטורה של שמחת חיים
זה קורה פעם בשנה, מאז שנולדתי: יום הולדת. אני מאמצת את דבריה של חברה טובה שאמרה לי פעם, שהיא דווקא אוהבת שאנשים מברכים או חוגגים אתה גם כמה ימים אחרי התאריך המיועד, כי אז שמחת יום ההולדת שלה נמשכת יותר זמן. צודקת. כל ברכה, היא סיבה לשמחה. זה ממש לא קשור לתאריך.
מחר, חמישים וחמש שנה. כולנו מכירים את תרגיל ה "bucket list " – אותה רשימה של X דברים שהיינו עושים אם היו אומרים לנו שיש לנו רק עוד זמן קצר לחיות. לכבוד המספר הכפול, חברה אחרת הציעה לי תרגיל מסוג הפוך: במקום לבחור מה עוד הייתי עושה ואת מי הייתי עדיין שמחה להכיר, לבחור חמשה אנשים שכבר נשזרו בחיי, ואז להיזכר ולבחור בחוויה אחת, מיוחדת, חיובית ומשמעותית, שחוויתי עם כל אחד מהם. חמישה אנשים, חמש חוויות. רשימת חמסה-חמסה.
ההצעה שלה לוותה בתנאים מגבילים.
"את לא יכולה לבחור אנשים מהמעגל המשפחתי," אמרה. "זה טריוויאלי מדי. בן הזוג, הילדים, הנכדות, הורים, אחים ואחיות – מחוץ למשחק.
את יכולה לבחור רק מישהו שפגשת באופן אישי, פנים מול פנים. שלא תבחרי לי את דארווין או את שייקספיר," הוסיפה, והוכיחה שהיא מכירה אותי היטב.
"לכל אדם, את יכולה לבחור רק חוויה חיובית אחת, נקודה אחת בזמן שחלקתם, גם אם היו יותר. את לא יכולה לומר שאדם מסוים השפיע עלייך באופן כללי. בחרי משהו ספציפי, ואז נמקי, פרטי והסבירי לעצמך את הבחירה שלך. קדימה, לעבודה."
לא הבנתי מדוע היא מבקשת שאתבונן אחורה במקום קדימה, אבל זרמתי.
זה לא היה פשוט. תוך כמה דקות, היתה לי רשימה מכובדת של אנשים וחוויות. איך בוחרים חמישה בלבד? ואם כבר בוחרים, עם כל אחד כזה היה לי מכלול של התנסויות, איך מחליטים איזו היררכיה יש ביניהן?
טוב, עשיתי את זה. לפעמים עם חיוך, לפעמים עם צביטה. יצרתי לעצמי גם את "רשימה ב'", אליה הכנסתי את הבאים בתור. ובכל פעם, נזכרתי בעוד מישהו או משהו.
ואז הבנתי.
ההנאה שבהסתכלות קדימה נובעת מתוך בחירה בתקוות ובחלומות, צורך בהנעה ורצון עז להספיק. אבל בהסתכלות החיובית אחורה, כזו שאינה נובעת מנוסטלגיה או רומנטיקה אלא מתוך שמחת העשייה, יש מהסיפוק שבתחושת הצמיחה וההישג. התבוננות כזו לא מתעלמת מתחושות של החמצה, של "מה היה אילו", של "למה לא עשיתי זאת אחרת" – אבל היא מכניסה אותן לפרופורציות אחרות, כי לצדן אנחנו מתבוננים בלא מעט "המתנה שהוענקה לי נתנה לי את…", "כמה טוב ש…", ו-"הזכות הזו לקחה אותי למקומות חדשים ש…". וכשהפרופורציות נכונות, זה משמח. שמחה של חיים.
תנסו את התרגיל הזה. הוא ממש לא קשור לגיל. הוא קשור לתפיסת עולם.
התבוננתי ברשימה שלי. ללא ספק, בורכתי בהרבה מאד אנשים טובים בדרך שבזכות המפגש שלי אתם פרטיטורת חיי עשירה במגוון צבעים, צלילים והרמוניות. סיכום של יופי, יצירה של להט להמשך. מה עוד אפשר לבקש?
אולי רק דבר אחד – אם בחמישים וחמש שנותיי, יש גם אנשים ששמי מופיע ברשימת ה"חמסה-חמסה" שלהם, ברכת חיי תהיה שלמה.
ועל כל היופי הזה, נותר רק להגיד – תודה.
