תוצאות חיפוש

הלקח החשוב ביותר של פרשת נח הוא, אולי, הלקח הבא: תפסיקו להאמין למיתוסים. התפקיד שלהם, במקרה הטוב, הוא להיות סוג של מצפן רעיוני, לא להיות הנחיות פעולה למציאות. פרשת נח מלאה כל כך במיתוסים, עד כדי כך שנדמה שלשם כך היא נועדה: לתת לנו כלים להבחין בין סיפור לבין הלקח המציאותי שלומדים ממנו. תחשבו על זה ככה: בהתחלה, הכל קיצוני: העולם כולו נהיה רע ומרושע, עד שאלוהים מתחרט שהוא ברא את העולם ומחליט לעשות רפרש כללי. למרות שבסוף פרשת נח הוא מבטיח שיותר לא יעשה דברים כאלה, האלמנט הזה יחזור על עצמו בהיקף הרבה יותר קטן במקרה של שתי ערים בלבד ולא כל העולם, באמצעות אש ובמרחק הקצר של עוד שתי פרשות בלבד (לאלוהים, כפי שיתברר גם בכל מיני פרשות אחרות, יש גם פתיל וגם זיכרון מאד קצרים), אבל בפעם הראשונה הזו אלוהים בוחר להשתמש במבול שמוחק את כל עולם החי (כמעט. את הדגים אף אחד לא סופר, שלא לדבר על דולפינים ולווייתנים שבטח חגגו בכל המים האלה, ושאף כריש לא יקלקל לי את התמונה המשמחת הזו) מלבד כמה ניצולים נבחרים. הניצולים האלה נדים להם בתוך תיבה הנדה לה בין גלים אימתניים – עוד אלמנט שיחזור על עצמו בתיבה קטנה אחרת עם ניצול קטן שנבחר לשנות את ההיסטוריה שלנו; תוסיפו קצת רומנטיקה זוגית של עולם החי; עורב שלא באמת עומד בשליחותו - בגלל זה הוא תמיד יהיה עורב שחור; ויונה אחת, עם עלה של זית, שדווקא כן ממלאה את תפקידה, וכתוצאה נדונה לעד לסמל לנו בשורות של שלום - בדיוק לכן היא חייבת, פשוט חייבת, להיות צחורה. מי שיחפש יופתע אולי לגלות שבשום מקום בפרשה לא כתוב שהיונה היתה צחורה, אבל זה מה שהחלטנו שהיא היתה. רק תנסו לדמיין יונת בית פשוטה, כזו שמלכלכת לנו את המרפסת והגג, עם עלה זית ורומנטיקה של בשורת שלום, ותבינו למה היונה חייבת להיות צחורה. אם היא לא טהורה ולבנה כשלג, לשם מה בדיוק נתכנסנו? הנה לכם התחלה נוספת בפרשה: הפעם הראשונה בה התחיל כל העניין של מיתוג נכון. נמשיך: עכשיו שנגמרה הקטסטרופה, נחגוג את כל הצבעים ונמתח קשת בענן למען יראו וידעו שמעכשיו לא יהיו יותר קטסטרופות כאלה. המיתוג ממשיך במיטבו: הקשת היפהפייה הזו נותנת לנו את הביטחון במיתוס האוטופי שלפיו מעתה יהיה שלום עולמי, וגרו סמוטריץ' עם גלאון וליברמן וזאב עם כבש יירבץ (בתנאי, כמו שאומרת הבדיחה, שבכל יום תחליפו את הכבש) והעולם כולו יהיה מקום טוב יותר. טוב, תרגיעו. התורה יותר חכמה ומציאותית מזה. תוך כמה פסוקים אנו שומעים על שכרותו של נח, שיש המתרצים אותה בפוסט טראומה של ניצול שמרגיש אשם ולכן שותה; מספרים לנו על כל העניין הזה של מגדל בבל ודור המריבה, שמחזק את הפקפוק בלגיטימיות של המין האנושי לטעון שהוא אכן המין הנבון; ובכלל מתברר שסיפור המבול הוא "תורת יחסות" ראשונה, כי נח היה צדיק תמים רק בהקשר של הדור המסוים ההוא, וגם זה לא מרשים כשמבינים שהוא בעצם היה הפקיד הראשון בהיסטוריה שבחר "למלא הוראות" בלבד ואפילו לא ניסה להציל אנשים אחרים, רק את עצמו ואת אלה שאלוהים הורה לו להציל. במילים אחרות, הכל יחסי, צריך פרופורציות ונא להתנהג בהתאם. הרעיון הזה, לפיו כשנדמה שהכל רע באופן מוחלט אפשר פשוט לעשות ריסטרט, למחוק הכל, להתחיל מהתחלה ולברוא הפעם עולם טוב יותר, הוא סוג של "דלק רעיוני" שנועד לעודד אותנו לפעול כדי לשנות. מבחינה מציאותית, הוא לא יותר מרעיון אסקפיסטי שלא יכול להתגשם. הנה, אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו, כשהוא ניסה למחוק הכל כדי ליצור התחלה טובה יותר - זה לא הצליח לו. אז מה כן עושים? השבוע שמעתי הגדרה יפה של אופטימיזם, שנדמה לי שיכולה לסייע: להיות אופטימית אין פירושו שאת מאמינה שיהיה טוב יותר; פירושו לבחור לעשות כל שביכולתך כדי שיהיה טוב יותר. שיהיו לכולנו בחירות נבונות שמחפשות לעשות טוב.

כמה פעמים קרה לכם שרציתם לספר משהו, והדבר הראשון שעשיתם היה לתהות: "אבל מאיפה להתחיל?"... סופרי התורה בחרו להתחיל מ"בראשית ברא אלוהים". אותו רגע ראשון בו, לפי סיפור הבריאה, אלוהים ברא את העולם על כל מרכיביו. בבחירה הזו יש משהו שדורש מאתנו ללמוד ענווה ולהיות צנועים: הסיפור לא מתחיל בנו, אלא בכל האחרים. בשום מקום בפרשה לא נרמז שהעולם נברא עבורנו, להיפך: "ויקח ה' את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה" – מפסוק טו' בפרק ב' אפשר להסיק שאלוהים ברא עולם מניב ויפהפה ואותנו ברא כדי לעבוד את העולם ולשמור עליו. נא להתנהג בהתאם. בהיותה הפרשה הראשונה בתורה, היא מכילה עוד כמה דברים ראשונים. אחד מהם הוא השאלה הראשונה שנשאלת לאחר הבריאה. השאלה הראשונה אינה נשאלת על ידי אדם, אלא על ידי אלוהים. אייכה. זה לא בגלל שאלוהים מבקש לדעת היכן אדם נמצא. זה בגלל שהוא מבקש שאדם יידע היכן אדם נמצא. אייכה. אמור לי היכן אתה נמצא, ואומר לך כיצד אתה תופס את עצמך ואת מצבך. כל אחד מאתנו, בכל תחום בחייו, מחויב לשאול את עצמו מדי יום – אייכה. היכן אני בהתנהלות שלי בבית, בחברה, בעבודה. בתוך מכלול ההתרחשויות, בין הדברים שאין לי עליהם שליטה לבין הדברים שאני יכול לקבוע. מהיכן אני פועל, מהו ה"אני מאמין" שלי, כיצד אני מגשים אותו. מי אני, מה אני עושה פה – והאם זה כל מה שאני מסוגל לעשות, או שאפשר לעשות משהו נוסף, או אחר, גם אם זה כרוך באי ודאות הדורשת תעוזה. כל מי שמבקש להנהיג את מרכיבי חייו – ולא חשוב אם הוא מנהיג את משפחתו, מנהיג ארגון או מנהיג מדינה - צריך כל הזמן לאזן את הרצף שבין זהירות לבין אומץ; בין בלמים לבין האצה; בין שיקול לבין נטילת סיכונים. אייכה, שואל אלוהים את האדם. בכל יום, אני שואלת את עצמי – מי אני, היכן אני נמצאת ומה אני עושה פה. ובכל פעם שחסרה לי תשובה ברורה, אני יוצאת לחפש ולבנות אותה. לפעמים מחדש, אבל תמיד על בסיס הקיים. גם את זה מלמדת הפרשה הראשונה התורה, כי כמו שצריך לבחור במה להתחיל, חשוב לדעת כיצד לסיים. בסוף פרשת בראשית, מתואר במילים קשות ולראשונה תוך שימוש במושג "עצב" – אלוהים במפורש "מתעצב אל ליבו" (בראשית ו', ו') - עד כמה אלוהים מתחרט על בריאת האדם. עד כדי כך, שהוא מחליט למחות ולהחריב את כל מה שעשה. אבל לא כך מסתיימת הפרשה. היא מסתיימת בפסוק קצרצר של חמש מילים בלבד: "ונח מצא חן בעיני ה'" (בראשית ו', ז'). לכאורה, הפסוק הזה היה צריך להיות ההתחלה של הפרשה הבאה, פרשת נח. אבל לא - סופרי התורה בחרו לסיים את פרשת בראשית בפסוק המוביל לפרשה הבאה. ללמדנו, שאפילו בעצב הכי גדול, כשהכל נראה אבוד עד כדי חורבן מוחלט – יש תקווה קטנה, מהבהבת, משהו שחשוב ואפשר לקחת ולהמשיך אתו הלאה. ונח מצא חן בעיני ה'. עכשיו, אנחנו מוכנים לפרשה הבאה.

תארו לעצמכם שאתם צריכים להכין סרט הדרכה המסביר כיצד להשתמש באופן יעיל במחשב שלכם. נסו לדמיין את התסריט הבא: - גבר מבוגר, עורו הכהה מאד מעיד עליו שהוא ממוצא אפריקאי. יש לו זיפי זקן. הוא לבוש בגדים קצת בלויים, כאלה שבגלל משקלו העודף-משהו נראים כאילו הם לוחצים עליו. ברור שהם נתפרו במאה שעברה. הוא מביט במסך מחשב ונראה אובד עצות. לידו מופיע לפתע גבר צעיר, לבן, אתלטי, גבה קומה ולבוש למשעי. איך שרה קירל? כולו קומפלט מיליון דולר. "אל תדאג, אבא'לה" אומר הגברבר הצעיר לגבר המבוגר, ומניח יד על כתפו בתנועה מרגיעה, כמו שמרגיעים ילד. "אני אסביר לך את מה שנחוץ." והוא ניגש למחשב בצעד בוטח של מושיע. "אבל זה בטח מסובך, לא? אני לא מבין כלום במחשב הזה," המבוגר רוטן בחשש. "לא, זה פשוט! אפילו אתה תצליח!" אומר הצעיר. קצת אחרי, המובגר נראה מחייך בסיפוק. הוא מחייך אל הצעיר בהכרת תודה. קאט. יש לפחות שלושה סטריאוטיפים מרגיזים, שלא לומר מקוממים, בתסריט הזה : גזענות, גילנות וגאוותנות. הם כל כך בולטים, שאני מניחה שכל אחד שהיה נחשף לכך, היה מיד מוחה ודורש בצדק שינוי בתסריט. עכשיו, תחליפו את המבוגר כהה העור במבוגר עם כפייה על הראש. אני עדיין מניחה שרובנו היינו מתקוממים נגד הסטריאוטיפים שבתסריט. לבסוף, תחליפו את הגבר המבוגר באשה מבוגרת. היא נראית ארכאית, שלא לומר זקנה. הבחור הצעיר בא להושיע. היא מנסה להצחיק בכך שהיא טוענת שיותר קל לה לגדל צמחים בעציצים שלה שבמרפסת מאשר להשתמש במחשב המסובך הזה. כשהוא מסביר "אפילו את תצליחי", היא מעפעפת בעיניה ומודה לו. האביר הגברי הנבון והיודע מתייצב להציל את האשה חסרת האונים – אמנם לא נסיכה צעירה, אבל עדיין שייכת ל"מין החלש". במילים אחרות: לסטריאוטיפ של הגילנות, תוסיפו את הסטריאוטיפ המגדרי. כמה מוחים יש הפעם? בשבוע שעבר, השתתפתי במפגש שכלל הצגה של תסריט מגדרי מסוג כזה. מחצית המשתתפים היו גברים, מחצית – נשים. אקדים ואומר שלגמרי ברור לי שאף אחד מהתסריטאים לא התכוון, לא במודע ולא בתת-מודע, להציג משהו פוגעני או לועג - לא למגדר ולא לכל דבר אחר. הם סתם חשבו שזה יהיה מצחיק. אז זהו, שלא. בסוף הצגת התסריט, אף אחת מהנשים בחדר לא אמרה דבר. יותר מהתסריט עצמו, מה שרעם באוזניי היה שתיקת הנשים. לא יכולתי להסתיר את הזעזוע שלי ולהמשיך לשתוק. רק כשעצרתי את המפגש ודיברתי, שאר הנוכחות הצטרפו בהסכמה. חלק אמרו שהן מסכימות אבל לא היה להן נעים להעיר. אחרות אמרו שהן מודות לי ולצערן, פשוט לא היו רגישות מספיק לכך שיש באופן הצגת הדברים בעייה. זה גם מה שהגברים אמרו. התסריט כנראה יתוקן. את צער השתיקה, אמשיך לשאת עמי.

יפה לנו להיערך לסיומה של שנה ותחילתה של שנה חדשה אחרי שבת בה קראנו בפרשת ניצבים. אל תטעו בפרשת ניצבים: היא אמנם פרשה קצרצרה, אבל חשיבותה מרקיעת שחקים. בפסוק אחד קצרצר, היא נותנת לנו את עמוד הענן והאש שלאורם מתנהלים חיינו, גם אם אנחנו לא מודים או אפילו מודעים לכך: "העידותי בכם היום, את השמים ואת הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים". אין שמים ללא ארץ, אין חלום בלי מציאות, אין ברכה ללא קללה, בכל משבר יש הזדמנות, בכל הזדמנות יש מקום למשבר. זו המשמעות המדויקת של הפכים משלימים –השלם נוצר רק כשהם יחד. על בסיס ההבנה הזו, אנחנו מצווים לבחור בחיים. החיים משמעותם צמיחה, שינוי, התפתחות וגם ויתור, וכל זה ללא הפסקה, בספיראלות משולבות. הבחירה בחיים, היא המגדלור שלנו. קולומבוס אמר שמי שמפחד לאבד את מראה היבשה, שלא ייצא אל האוקיינוס – אבל אז הוא גם לא יגלה ארץ חדשה. ג'לאל-א'-דין-רומי טען שכשאנחנו מתחילים לפסוע בדרך, הדרך מופיעה. שניהם כאחד התייחסו לאי הוודאות ולהתלהבות הגילוי הכרוכים גם יחד בכל שינוי. הבוחרים בחיים יודעים שזו בחירה בשינוי, ביכולת להמשיך בדרך, להכיל את המציאות בלי לאבד את החלום, לעמוד מול הקללות בלי לשכוח את הברכות – ובכל יום, לגלות ארצות חדשות. שתהיה לכולנו שנה טובה!

"רגע, תסביר לי שוב," ביקשתי מהאורח שהגיע אלינו מאחת ממדינות אירופה (למען הסר ספק, הוא לא מפינלנד ולא ממקום עם חינוך יוצא דופן. סתם מדינה רגילה עם חינוך רגיל). "המדינה החליטה מהו בסיס המקצועות והתכנים שכל התלמידים חייבים ללמוד," חזר ואמר בסבלנות. "אלה קורסי חינוך יסודיים שהם חובה לכולם. על כל השאר, כל בית ספר מחליט בעצמו." וואו. המדינה אשכרה מחליטה על חינוך יסוד ואפילו אוכפת אותו, לצד זה שהיא משאירה גמישות לכל השאר. "טוב, אנחנו מדינה עם המון מהגרים," הוא מיהר לומר כשקרא לא נכון את הבעת פניי. "לצד החינוך הבסיסי שיוצר אתוס משותף, חייבים לתת מקום לשונות. בנושא הזה, סומכים על אנשי המקצוע בשטח." התקציבים מגיעים חלקם מהמדינה, חלקם מהמחוז בו שוכן בית הספר. על השאלה שלי, מי מפקח שהמורים יעשו את עבודתם כראוי ושהתקציבים אכן ישמשו לחינוך ראוי, ענה בחיוך: התוצאות. אז מה התוצאות שהוא מדבר עליהן? בראש ובראשונה, הבחירה של הקהילה להמשיך לשלוח את הילדים לבית הספר. הם יכולים לבחור בין כמה בתי ספר ציבוריים וכן, יש גם פרטיים. כשההורים רואים שהילדים שלהם לומדים נושאים שהם מעוניינים בהם (למשל, נוסף למקצועות היסוד - מתמטיקה, אנגלית, שפה וכ"ו - הילדים שלו לומדים גם מוזיקה ואמנות, וגם רב תרבותיות וסובלנות), יש חינוך לערכים, הילדים מתקבלים להמשך לימודים בתיכונים שהם מעוניינים בהם וכ"ו – בית הספר ממשיך להיות אטרקטיבי, הם ממשיכים לבחור בו והוא מושך אליו קהל ותקציבים נוספים. זו תוצאה ישירה של בצוע. רעיון מהפכני, כבר ציינתי? רעיון מהפכני נוסף הוא שרוב ה"שליטה" בחינוך היא לא של הממשלה, אלא של אנשי החינוך והעשייה החינוכית שבשטח. הממשלה לא חושבת שהיא זו שצריכה גם לקבוע מדיניות, גם לפתח את ספרי הלימוד, גם לאשר ספרי לימוד שאחרים מפתחים, גם להעסיק את המורים, גם להעריך את שלל מרכיבי המערכת, גם לפקח על כל פיפס, גם לבקר... אם משרד החינוך לא סומך על אנשי המקצוע שלו-עצמו בשטח, למה שאנחנו נסמוך עליהם? אצלנו, התוצאות העלובות של המערכת הביאו להעלאת התקציב. אולי מה שלא הצלחנו לעשות ב-73 מיליארד שקל, נצליח ב-74.5. אצלם, תוצאות עלובות יביאו לסגירת בית הספר. איזה רעיון מהפכני.

השנה הוקמה במשרד החינוך מערכת גפ"ן, המייצגת רעיון בסיסי נכון: לתת למנהלי בתי ספר יותר סמכות פדגוגית, מלווה בגמישות תקציבית מסוימת, לבחור מתוך מאגר נתון וידוע אחוז מסוים של תכנים ופעילויות לתלמידיהם. זה רעיון יפה, כל עוד הוא מתבצע בחוכמה. הדוגמא הבאה, אחת מיני רבות, לא מעודדת. בהרבה מאד תיכונים ברחבי המדינה, אין בנמצא מורה לכימיה. או שאין די תלמידים המעוניינים ללמוד כימיה כדי להחזיק מורה, או שאין ציוד, מעבדות ולבורנטים, הנדרשים כתנאי ללמוד כימיה. כתוצאה, תחום דעת בסיסי ונדרש גם בתעשייה הישראלית, חסר. הנה לכם גורם משמעותי שמגדיל פערים חברתיים – אין מורה לכימיה בבית שאן? התלמידים לא יכולים ללמוד שם כימיה. יש מורה כזה בסביון? אחלה, שם ילמדו. אז מה עשינו? הבנו שאנחנו במאה ה-21 והשתמשנו במה שהאנושות פיתחה בחוכמתה – טכנולוגיה. ליתר דיוק, הסביבה הדיגיטלית, שמאפשרת לנו להתגבר על מחסומים גיאוגרפיים. בשנים האחרונות, סדר גודל של 500 תלמידי תיכון מרחבי הארץ (למעלה מ-150 תלמידים בשכבה) לומדים כימיה בהיקף של 5 יחידות לבגרות. הלימודים מתקיימים בעיקר באופן וירטואלי ע"י מורים מצוינים לכימיה. בזכות הדיגיטל, מקום מגוריהם לא רלוונטי למקום המגורים של התלמידים, ובכך מאפשר לתלמידים ללמוד מהטובים ביותר. כמה פעמים בשנה התלמידים מגיעים למעבדות של מכון דוידסון, עורכים ניסויים, חוקרים ונפגשים עם מדענים מובילים, ופוגשים גם אחד את השני. הם מגיעים מלמעלה מ-100 בתי ספר ממקומות שונים ומגוונים, כמו חצור הגלילית ובית שאן שבצפון, כפר עציון, מעלה אדומים ובת ים שבמרכז ועד שדרות, משאבי שדה ואפילו אילת שבדרום. הרבה מאד מגיעים מהמגזר הממלכתי דתי – אולפנות וישיבות. כתוצאה מהתוכנית, יש כיום פתרון לכל מי שאין לו אפשרות אחרת ללמוד את המדע היפה והחשוב הזה, שמשפיע על יכולת ההשתלבות וההשתכרות של כל כך הרבה נערים ונערות, במקומות עבודה בישראל שסובלים מהיעדר ידיים עובדות בדיוק בתחום הזה. הצלחת התוכנית מוכחת – תלמידי התוכנית מסיימים בציונים שהם מעל הממוצע הארצי. גם הביקוש לתוכנית גובר עם השנים. פתרון חכם ואלגנטי, שללא ספק מאפשר שוויון הזדמנויות וצמצום פערים במיטבו. יש לציין שמשרד החינוך לא רק שותף מלא בתכנית היפהפייה הזו, אלא גם השקיע בה מיליוני שקלים. זה לא יקר – כל פתרון אחר, מפתרונות פיזיים ומקצועיים ברחבי המדינה ועד ויתור כליל על כימיה במקומות רבים כל כך, יעלה הרבה יותר. אז מה הבעיה? מסיבה בלתי ברורה, למידת כימיה וירטואלית – יחד עם כל הלמידה הוירטואלית - הוכנסו כעת למערכת גפ"ן. התוצאה פשוטה וחריפה: השנה, עם המעבר לגפ"ן, מתוך למעלה מ-100 התלמידים שביקשו להירשם לכיתה י' בתוכנית, רק ל-18 אישרו המנהלים ללמוד כימיה. שאר המנהלים סירבו. "עכשיו, זה תקציב גמיש להחלטה שלי, לא של המשרד," הם טענו. "עם כל הרצון הטוב, אני לא יכול להשקיע בשני תלמידים שרוצים ללמוד כימיה, כשבכסף הזה אני יכול להביא פעילות כלשהי לשכבה שלמה." האמת? אני מבינה אותם. זו המשמעות של תקציב גמיש. אבל תקציב גמיש צריך להיות מנוהל בחוכמה. הגמישות והבחירה נכונות במקרים רבים של תוכניות ונושאים שהם תוספת והעשרה. הן לא נכונות במקרים של תחומי יסוד, כמו כימיה ומקצועות נוספים שנלמדו כך מאותן סיבות, כמו אנגלית ופיזיקה. הכנסה של מקצועות למאגר רק מכיוון שהם נלמדים וירטואלית משמעותה, שכל תלמיד המעוניין ללמוד את המקצועות האלה, יוכל לעשות זאת רק בבתי ספר תיכוניים שבהם המקצוע קיים באופן פיזי אלא אם המנהל.ת יחליט עבור.ה אחרת. וכך, תכנית שהמשרד השקיע בה מיליוני שקלים, שיש בה כל המרכיבים של חינוך מצוין, מגוון ובעיקר מאפשר למידה מתקדמת ומצמצם פערים - התוכנית הזו תרד לטמיון. כאמור, כימיה היא רק דוגמא אחת. הבעיה הזו נכונה לכל התכנים הנלמדים במסגרת תיכון וירטואלי. לא ברור מדוע מה שקבע את הכניסה לגפ"ן הוא אופן הלמידה, ולא התוכן. חשיבה מקצועית יותר היתה מתייחסת לחשיבות התחום, בלי קשר לכך שהוא נלמד בין קירות או לא. הרי כימיה הנלמדת באופן פיזי בבתי ספר המסוגלים להציע אותה, ממשיכה להילמד באופן רגיל וזמין בלי קשר לגפ"ן. חזרנו למצב שבו אם בחצור הגלילית אין מורה לכימיה, לא ילמדו. כך לא נראה חינוך המבקש לצמצם פערים וליצור שוויון הזדמנויות. כך נראה חינוך שהראש שלו מבקש להיות בקיר. Literally. מי שחושב שזה לא קשור למאבק שמנהלים עכשיו על המערכת, טועה. גם אם יכפילו את השכר, מורים לכימיה לא ירוצו לפריפריה. במקום לדבר רק על השכר, שעות העבודה והחופשות, חייבים לדבר גם על מצוינות המערכת ויכולתה לקדם את תלמידיה. כל תלמידיה, בכל מקום. השועל מבקש להוסיף: אמש פורסם שהיקף ההוצאות של הורים על "חינוך חינם" במדינה עומד על סדר גודל של 5 מיליארד שקלים. התשלום הזה הוא עבור מרכיבים שהיו צריכים להיות חלק מהמערכת, כמו ביטוח, טיולים, מסיבות. תוסיפו לזה את "התשלומים הנסתרים" הנוספים – מחברות, תיקים, כלי כתיבה, ספרי לימוד. בהשוואה עולמית מתברר שנטל הוצאות החינוך על משקי הבית הפרטיים בישראל כבד במיוחד - 70 אחוז יותר מאשר במדינות ה- OECD המתקדמות. בדיקה מעמיקה מה באמת צריך לרכוש במאה ה-21 כדי שהחינוך יהיה מתקדם וראוי, לא באמת נעשתה פה - למשל, האם בעידן בו כל המידע זמין באתרים מצוינים שונים באינטרנט, עדיין צריך ספרי לימוד שסוחבים בתיק על הגב. אבל המשמעות המעניינת הנוספת היא לא הגיחוך שזה עושה למילה "חינם", אלא שלמעשה זה מגדיל את תקציב החינוך – שהוא להזכירכם הגבוה במדינה –בכמה וכמה מיליארדים נוספים. ואנחנו? משלמים, קונים, ובוכים. משלמים שלוש פעמים. פעם מיסים, פעם על תוספות, אבל בעיקר – משלמים את המחיר החברתי על חינוך שנכשל כמעט בכל מדד של יעילות, כמות ואיכות אפשרי. אכן סיבה טובה לבכי.

"את בטוחה?!" שואל אותי כמעט כל מי שאני מספרת לו. "בטוחה," אני עונה, למרות שגם בעיני זה עדיין נשמע מופרך. "מאז 2019, משרד החינוך מחזיק בתקציב הגבוה ביותר מבין משרדי הממשלה. רמת הביצועים שלו, לעומת זאת, היא נמוכה להחריד. מפעל כה כושל היה נסגר מזמן." "לא יכול להיות," מגיעה התגובה הצפויה. "זה משרד הביטחון." "תבדקו בעצמכם," אני עונה. "תקציב המדינה מפורסם במלואו באינטרנט, שקוף לעיני כל." "עזבי, זה בטח בגלל שכל הכסף הולך לחרדים," הטיעון הזה בדרך כלל מגיע בשלב כלשהו. "לא," אני עונה. "פחות מ- 10% מהתקציב הזה מוקדש למגזר החרדי. נניח לרגע שאיכשהו תקציבים שמועברים לחרדים מתחבאים, וזה בעצם פי שניים ממה שאנחנו רואים. יודעים מה? אפילו פי שלושה. אפשר באמת לומר שאנחנו מרוצים מהתוצאות שמניבות לנו ה-70% הנותרים? בנתונים כאלה, להאשים את החרדים זה קצת לברוח למקום נוח ובעצם להתחמק מהבעיה, לא?" זה השלב בו משתררת שתיקה מהורהרת. כל מי שקורא את הבלוג הזה יודע שבעיני, כבר מזמן היה צריך לסגור את מערכת החינוך הנוכחית ולהוציא אותה מציפורניהם של פוליטיקאים מתחלפים. במקום זה, אנחנו ממשיכם להתעלל בגופה הזו, לחבוש, להטליא ובעיקר לרמות את עצמנו שאם רק נעשה כך-וכך, היא תשתפר. התקציב הכי גבוה במדינה. על מה הולך כל הכסף? המערכת מורכבת, הנתונים מורכבים, אבל בתמונה הגדולה נמצאים הנתונים הבאים: 76% מהתקציב, משמש לשכר. לפי נתוני הלמ"ס, מתברר שדווקא יש הרבה מאד עובדי הוראה בישראל - בשנת תשפ"ב היו כ-198 א' מורים[1]. יש כ-2.4 מיליון תלמידים. תעשו את החישוב. לפי הלמ"ס, מספר המורים בישראל גדול יחסית למספר התלמידים, כזה שמאפשר הקטנה של כיתות. בבית הספר היסודי אפשר שיהיה מורה אחד ל-15. בשנים האחרונות, תקציב החינוך הוגדל, בין השאר, כדי לעשות בדיוק את זה. בפועל, זה לא קרה. זאת ועוד: לפי הנתונים של הלמ"ס וה OECD, בבית הספר היסודי אנחנו משקיעים בתלמיד פי 1.5 יותר מאשר במדינות ה-OECD המפותחות; יש 15% יותר שעות לימוד ביסודי, 7% יותר בחט"ב מאשר במדינות המפותחות; יש ירידה מתמשכת ברמה המקצועית של המורים והמורות; וההישגים שלנו רחוקים מלהיות תואמים להשקעה. ב-2018, למשל, ההשקעה הציבורית בתלמיד בישראל עמדה על כ-9.6 אש"ח, היינו במקום ה-37 בקריאה וה-41 במתמטיקה. באסטוניה, לעומת זאת, ההשקעה הציבורית בתלמיד היתה רק 8.3 אש"ח. זה לא מנע מתלמידיה להיות במקום ה-5 בקריאה וה-8 במתמטיקה. אז אם יש מספיק מורים, מספיק שעות לימוד, תקציב גבוה – באפריל האחרון שרת החינוך התגאתה בכך שתקציב החינוך הנוכחי הוא "התקציב הגדול ביותר בהיסטוריה" – ובכל זאת תפקוד המערכת כה מזעזע, כנראה שהבעיה אינה בכמויות. או לפחות, לא רק בהם. הבעיה היא באיכויות. ולא, לא רק באיכויות המורים. לפני שאמשיך, אני מבקשת קודם כל להתנצל התנצלות עמוקה בפני כל המורים והמנהלים הטובים, המקצועיים והמסורים העובדים במערכת. כמובן שיש כאלה, כולנו מכירים אותם, אבל גם הם לא יוכלו להתווכח עם כך שהמספרים והתוצאות האלה מעידים שברמה המערכתית - לא זו שמסתכלת רק על המנהלת המדהימה והמורה הנפלאה שאני מכירה אלא מסתכלת על המערכת כולה - נמצאים לצידם הרבה יותר מורים ומנהלים לא מקצועיים, לא מוכשרים, שלא צריכים להיות בה. גם אותם אנחנו מכירים. אנחנו מרבים לדבר על "דמות הבוגר של מערכת החינוך", אבל מתעלמים מהחשיבות של דמות המורה במערכת. מהם הכישורים המקצועיים שחייבים להיות לה, שבלעדיהם לא נסכים שהיא תהיה מורה. כשלא דורשים איכות מקצועית, לא מוודאים שאיכות מקצועית היא אכן מה שאנחנו מקבלים וגם לא מוכנים לשלם את הנדרש עבור האיכות הזו, לא מקבלים אותה. זה עד כדי כך פשוט. ככה מקבלים מורה שאולי הוכשרה למדעים אבל מלמדת תנ"ך, מורה מצוינת לערבית בתיכון שדורשים ממנה ללמד מדעים ביסודי, עקרת בית מדרום אפריקה שמלמדת אנגלית רק בגלל שהיא דוברת השפה ונערה שסיימה שירות צבאי שמבקשים ממנה ללמד היסטוריה ולשון עד שהיא תחליט מה היא רוצה לעשות עם חייה. ככה לא נראית מערכת חינוכית. ככה נראית קטסטרופה חינוכית. לצד המחסור בכוח אדם מיומן ומקצועי, יש מחסור חריף באיכות המשאבים הפיזיים, המוביל לתנאי עבודה מחפירים. תארו לעצמכם שהיינו פועלים כמו במערכות חינוך רבות אחרות, והופכים את הסדר: לא המורה הוא הנודד בין כיתות, אלא התלמידים הם הנודדים בין הסביבות של המורה. נניח שהמורה להיסטוריה יושבת באותו מרחב כיתתי, מעצבת אותו לפי נושאי הלימוד ונטיות ההוראה שלה, מעשירה אותו באביזרים ואמצעים שונים – וכשהתלמידים באים אליה, ברור להם באיזו תקופה בהיסטוריה הם עוסקים. או המורה לגיאוגרפיה, שכשנכנסים אליה לכיתה מרגישים כאילו יצאנו לטיול; וכן הלאה. אתם רוצים להכשיר מיליון עובדי הייטק? הודעתם על תכנית חדשה ללימודי אקלים? זה אפילו לא נחמד כסיסמאות, כי זה חסר כל משמעות - מי בדיוק יעשה את זה, מורה שגם אם נניח שקרה הנס והיא מבינה משהו במקצוע המסוים עליו הכרזתם בחגיגיות, אין לה אפילו מרחב עבודה אישי קטן, קיוביקל, כזה שיש לכל עובד במקום עבודה המכבד את עובדיו, בו היא תוכל לפגוש את תלמידיה גם מחוץ לשעה הפורמלית של השיעור, להתכונן כראוי, לשוחח עם עמיתים, להבין מה נדרש? מה אני מבלבלת את המוח עם קיוביקל. אין לה אפילו שולחן. על ציוד, מעבדות ומרחבים מתקדמים שיאפשרו לה ללמד את תלמידיה באופן התנסותי ורלוונטי אין בכלל מה לדבר. ככה לא נראית של סביבה איכות מקצועית. ככה נראית סביבה של שמרטפות. פתרון הבעיה חייב להיות אמיץ, מערכתי, ולכלול הגדרה מדויקת ורצינית של מטרות ויעדים, רמה מקצועית, תנאי סביבת עבודה, וכן – שכר ראוי למקצוענות הזו, שעות עבודה וחופשות, והגדרת המשאבים והזמן הנדרשים לשם כך. אז מה צריך? בקליפת אגוז – קודם כל להחליט שהחינוך אכן חשוב ודורש מקצוענות, ולא שמרטפות. זו צריכה להיות החלטה רשמית, כי אנחנו ממש לא שם. כרגע, דואגים לזה שיהיה לילדים לאן ללכת כשההורים עובדים, ודואגים לשמר את המערכת הנכשלת הקיימת, רק עם עוד יותר כסף. מועצה ציבורית לחינוך, שבראשה עומד מי שהתמנה לתפקידו לקדנציה של חמש שנים, ושלא יוכל לשמש בתפקיד הזה יותר מ-2 קדנציות רצופות. צריך להוציא את החינוך מהידיים של הפוליטיקה הארצית, המתחלפת בתדירות של החלפת גרביים. את ראש המועצה הזו תמנה ועדה ציבורית, המורכבת מאנשי חינוך בעלי ניסיון, יצירתיים ופורצי דרך, עם הצלחה מוכחת במודלים חדשניים ועדכניים בתחומם ונטולי אג'נדה פוליטית או עסקית. יש לא מעט כאלה, גם במערכת עצמה וגם בעמותות ובארגונים הרבים שנותנים מענה מצוין במקומות שבהם המערכת נעדרת או נכשלה. המועצה הזו צריכה להיות בעלת סמכות ואחריות כאחד - על בסיס החינוך ההכרחי הנדרש לכל הילדים, בכל המגזרים. להחליט שגם בחינוך, כמו בחוקים ובביטחון, יש חינוך אחד לכולם, הכולל בתוכו אפשרויות לגמישות יצירתית, תרבותית וייחודית ראויה. מורים שהם בעלי מקצוע מעולים בתחומם. לא פחות. הן בתחום הדעת שהם מלמדים, והן בפדגוגיה, ויתרה מזאת – גם בטכנו-פדגוגיה. במורים כאלה, נוכל ונצטרך לתת אמון כמו שאנחנו נותנים בכל בעל מקצועי ראוי לשמו. זמן ומשאבים סבירים לתהליך. כאלה שיאפשרו למי שנמצא במערכת הישנה ויכול להתאים לחדשה, להשלים את הנדרש; ושיאפשרו לנו להיפרד באופן ראוי מכל מי שלא מתאים למערכת החדשה. זה כולל פרידה ממשרד החינוך על מכלול פקידיו ומפקחיו. זה גם כולל את ההבנה שהילדים של היום ומחר כנראה עדיין לא ייהנו מהשינוי, אבל אם לא נתחיל – גם הילדים של מוחרתיים לא ייהנו ממנו. סביבות עבודה מתקדמות וראויות שבהן המורים המעולים והמקצועיים שלנו יוכלו לפעול. זה ממש לא בשמים - אפשר ונכון לבדוק את היכולת להתאים את הסביבות הקיימות, לפני שרצים לבנות חדשות. וכמובן, שכר הולם. המורות והמורים לא עושים לנו טובה. הם עובדים. על עבודה מעולה, צריך לשלם. מי שחושב שחינוך מצוין הוא דבר יקר, צודק. חינוך גרוע עולה הרבה יותר. "את הוזה," אומרים לי. "זה לא יקרה. זה שינוי גדול מדי." כאילו שזו גזירת שמים, ולא משהו שבני אדם צריכים לעשות. זה אכן שינוי עצום, של 180 מעלות. אבל אם לא נעשה אותו מיידית, נגדל יותר ויותר ילדים שחושבים ששינוי מסדר גודל כזה, הוא שינוי של 360 מעלות. או גדול כמו שליש. מה שליש? רבע! נכון לעכשיו, כולם נאחזים בעקשנות בשימור מבנה מיושן, לא רלוונטי, שכבר לא עובד מרוב טלאים ורפורמות שלא הצליחו. כולם יודעים מה צריך לעשות. הגיע הזמן לדרוש מעצמנו את האומץ לקום ולעשות את זה. [1]https://www.cbs.gov.il/he/mediarelease/pages/2022/%D7%A2%D7%95%D7%91%D7%93%D7%99-%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%90%D7%94-%D7%91%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9A-%D7%AA%D7%A9%D7%A4%D7%91-(202122).aspx

משה מתחנן, נדחה - ומתנחם. אי אפשר לחשוד במשה, שהוא חלש. מיתוס הישגי חייו מהדהד בנו עד היום, וכנראה יהדהד עוד הרבה אחרי שאנחנו עצמנו כבר לא נהיה כאן. והנה בפרשה שלנו, "ואתחנן", האיש שהוא אחד מגדולי המנהיגים האנושיים, יש שיאמרו הגדול שבהם, האיש שעם שלם הלך אחריו במדבר, ששינה את פני ההיסטוריה האנושית כולה בתורתו, שהיה לו קו פתוח וישיר לאלוהים – האיש הזה מתחנן. וכשאיש כזה אינו נבוך, מתבייש או מהסס לפנות בתחנונים, ראוי לעצור לרגע ולהתבונן שוב על משמעות התחנונים. "העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים." (ר' אלעזר). החיבור בין שני החלקים, הכרחי: מצד אחד שגרה קבועה, מצד שני מושא ראוי לתחנונים. מעשה שבשגרה, עוצמתי ככל שיהיה, שאין בו התחדשות או מודעות פעילה - לוקה בחסר. התחנונים הם הכנסת כוונה אקטיבית לבקשה, כוונה שאין בה מורא, פינוק או חוסר כבוד. כל אדם בוחר על מה נכון וראוי לו להתחנן. יותר משהמתחנן נמדד על מעשה התחנונים, הוא נמדד במושא שלהם. בא משה ומוכיח, שהארץ המובטחת ראויה לתחנוניו. הוא מוכיח גם, שתחנונים ראויים הם כאלה שיש בהם ענווה שמביטה נכוחה. כי לצד התחנונים, נדרשת גם אחריות וחובת התבוננות בעצמנו ובאחרים - ובמקרה זה, כל ההישגים שכבר קיבל עליהם שבחים, תמיכה מלאה ביהושע שיבוא אחריו, קבלת הדין גם אם הוא לא תואם את בקשתו. זה החן שבתחנונים, אלה המוגשים בעדינות, תוך ראיית האחר והמכלול, בלי יוהרה. כל מי שאי פעם ביקש כך, יודע את ערך תחנוניו, גם אם בסופו של דבר בקשתו הושבה ריקם והוא נצטווה לא לבקש עוד, ויתרה מזאת – לראות את הארץ המובטחת מרחוק ולהבין שאיש אחר ימלא את מקומו. תחנוניו של משה להיכנס לארץ נדחים, אך רוחו לא נופלת. הוא מקבל את הדין, וממשיך להנהיג את בני ישראל בראש מורם וראיית עתיד אופטימית. ההפטרה השבועית- מתוך ספר ישעיהו, שעל שמה נקראת השבת כולה, שבת "נחמו" - משלימה את הצד הנוסף: נחמו, נחמו עמי, כמו שאומרים זקני אנטבקה המגורשים אחרי פוגרום: אנחנו נמשיך להמתין למשיח, אבל במקום אחר; במילים אחרות - נשמח ונתנחם בכל הטוב שכבר יש, ובכל הטוב שעוד יהיה. לא כי הוא קיים, אלא כי הוא יכול להיות. שבת נחמו. תחנונים, נחמה וציפייה להמשך. איכשהו, בין סבב לסבב, זה שילוב שמעורר הרהור.

"לו הזיכרון היה זרם באמנות, אין ספק שהיה אימפרסיוניזם. אדם לא מסוגל לזכור התרחשות לפרטי פרטיה, אלא רק את החותם שהשאירה בו." ("ביום שהמוסיקה מתה", אופיר טושה-גפלה. מומלץ!) כמה פעמים קרה לכם שיצאתם מאירוע - שיחה, מפגש או כל אירוע אחר - בתחושה מסוימת, רק כדי שיתברר שאתם זוכרים אותו אחרת לגמרי ממי שהיה שם אתכם? לזיכרון שלנו יש תכונה, שהיא ייחודית לזהות שלנו כיצורים חיים: זכות הבחירה. הזיכרון שלנו הוא כנראה הכלי המרכזי, החשוב ביותר, של תהליך קבלת החלטות – באופן מודע ולא מודע כאחד. הוא המאפשר לנו לדלג על מה שאנחנו מבקשים לדלג או אפילו לקבור, לשמר ולחזק את מה שאנו זקוקים לו, לבחור זווית מסוימת מתוך שלל הזוויות של אותו מקרה בדיוק, ולהפוך את חיינו לנארטיב שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים. בהתגלמות הסיפור שאנחנו מספרים באמצעותו, הופך הזיכרון לעפרון מחודד היטב ובעל מחק גדול. ברצותו יכתוב, ברצותו ימחק, ברצותו ישכתב, ברצותו ימציא. היכולת שלנו לעשות את השינויים האלה על "מה שהיה באמת" מאפשרת לנו לעשות אותם גם כלפי העתיד, והיא הבסיס לדמיון וליצירתיות שלנו, שלא עוצרים. אנחנו ה – perpetuum mobile species, היצור החי שכל הזמן עובד ונע מהעבר אל העתיד, מהדבר הנוכחי לדבר הבא, מהמציאות לעבר תוצרי מוחנו הקודח. לטוב או לרע? זו כבר שאלה פילוסופית שונה לחלוטין. רמז לתשובה אפשרית, מסוג התשובות שצריכים לעבוד כדי להיות ראויים להן, ניתן למצוא בהמשך של "ביום שהמוסיקה מתה": "רוב הזמן החיים צנועים, שקולים ונטוליי מניירות, אך מפעם לפעם תאוות הרהב משתלטת עליהם והם אונסים אותנו להתפעם.". רוב הזמן הסיפורים שלנו מהנים, אך מפעם לפעם תאוות הרהב משתלטת על הסיפור שכותב עבורנו הזיכרון שלנו, והוא אונס אותנו להתפעם - או להיפך. יש הרבה סיבות טובות לקרוא את הספר המענג הזה, אבל מעל כולן נמצאת השורה הזו – בשבילה, היה שווה לקרוא את כל הספר כולו. פרשת "דברים" פותחת את חומש "דברים", החמישי והאחרון בתורה, העוסק בגרסה של משה רבנו לאירועים שחווה עם בני ישראל. ממרחק של ארבעים שנה, דברים נראים אחרת. לאחר ארבעים שנות נדודים, קשיים, רגעי שיא ושפל, שבע חוויות ומפוכח, הסיפור של משה לובש פנים וצורה שהזיכרון שלו רוצה להעניק להם. זה לא בגלל שמשה לא זוכר מה בדיוק קרה. זה לא בגלל שהוא מנסה להיות מטיף שמעגל פינות למען מטרתו. זה בגלל שהוא, כמו כולנו, ניחן באחת התכונות המרכזיות המאפיינות את ההומוספיאנס ומפותחות בנו יותר מאשר בכל יצור חי אחר: היכולת והצורך לספר סיפור. אם יש מסר אחד מרכזי בספר דברים כולו, החוזר בעצם על דברים שכבר קראנו ולמדנו, זה המסר: כל מספר או מספרת, יספרו סיפור אחר. לקראת סופ"ש שכולנו מקווים שיהיה שקט ובטוח, נסיים בחיוך על הזוויות השונות של סיפורים: "מה סיפרו לכם היום בגן?" שאלה אם את בתה. "ספרו לנו על לכלוכית," ענתה הילדה. "היה נסיך שחיפש מי תהיה לו לאשה, ואז היא מצאה חן בעיניו במסיבה, וברחה לו, והוא החזיר לה את הנעל שהיא איבדה וככה הוא מצא אותה." "נו," שאלה האם המתמוגגת, "והם חיים מאז באושר ובעושר?" "לא," ענתה הילדה. "הם התחתנו." שיהיו לנו רק זיכרונות של סיפורים טובים 😊

לפעמים אני נזכרת שיש לי אוצרות כתובים חבויים בכל מיני מחברות, מדפים ובארונות. זה קורה כשאני מפשפשת בתוכם כדי למצוא משהו שאוכל להשתמש בו , בדרך כלל בהקשר של שלב כלשהו במסע כלשהו - שלי או של אחרים; כי המסעות השונים של כולנו שלובים זה בזה, ביחסי גומלין מרהיבים, כואבים ומצמיחים כאחד. זו לא קלישאה, זו מציאות שהיא גם פשוטה וגם מורכבת. כך קרה שהשבוע, כעת שחיפשתי טקסט מסוים לאחד מטקסי הסיום המאפיינים את התקופה הזו של השנה, נתקלתי בשיר שכתבתי לפני שנים - "בכל יום, בכל מקום". השיר עוסק במקום הייחודי שאדם מותיר באדם אחר. הוא פורסם בזמנו בכתב העת לשירה "שבילים", וכל כך נגע ללבה של אחת הקוראות שהיא הפכה אותו לריקוד. השבוע, פרשת "מסעי", זו הזדמנות מצוינת להיזכר בו. אז למרות שאני בדרך כלל שומרת שירים במגירה, הפעם אני מאווררת אותו - מוגש בחום, כטוב בעיניכם: בתוך כל שביל, בכל עמל, בתוך כל ורד שקמל, בתוך כל צליל, הבהוב חלום, אני אהיה שם. לפני כל רגע, כל מסע, בסוף כל זמן ומחשבה, בכל יום, בכל מקום, אני אהיה שם. אני בתוך הסערה, באושר של אבדן שליטה, בעיוורון, בחשכה, בזעקת הלהבה. תראה אותי בכל פינה, בכל דממה ופעימה, בכל איוושה של לחישה. אני שם.

לפעמים שואלים אותי איך אני יודעת על מה אכתוב את ה"רגע" שלי. התשובה היא שאני בדרך כלל לא יודעת עד יום חמישי או שישי, כשרעיון או אירוע כלשהם מבליחים והופכים לטקסט. אבל השבוע, ידעתי כבר מהתחלה. לצערי, זה היה קל. החיבור בין לחיצת היד שלא היתה בין יובל דיין לבין הנשיא ביידן (להושיט יד לברכה מפריע לה, לשיר בפרהסיה לא. זה אולי מוזר, אבל זו לגמרי זכותה); התרעומת שזכיתי לה מגברים שהשתתפו בכנס "מדע ומגדר" וטענו ש"מעמד האשה לא קשור ללימודי פיזיקה" (רק גבר יכול לומר שאין קשר); נשים שהוכו באוטובוס בירושלים מכיוון שסירבו לעבור לחלק האחורי; פוסטרים המכריזים "בת ישראל, התכסי ואל תכשילי את הבנים" המודבקים לאורך גדרות אתר בנייה ליד הים (לו הייתי גבר, הייתי נעלבת שחושבים שאני כל כך חלשה ומוסחת בקלות); וסיפורן של בנות צלופחד הדורשות שיכירו בנוכחותן ובקולן, בפרשת פנחס שקראנו בשבוע שעבר – כל אלה הצטברו במהירות לכתובת ישנה שעדיין זועקת על הקיר. נזכרתי השבוע, שוב, בג'ון לנון. כשהוא התאהב ונישא ליוקו אונו, התקשורת והמעריצים עשו את מה שעשה הגבר הראשון: הם האשימו את האשה. אונו חטפה מטחי ביקורת ושנאה והואשמה שהיא זו שגרמה לפירוק החיפושיות, לא פחות. כמה שנים מאוחר יותר, הם כתבו שיר שכותרתו - "האישה היא הכושי של העולם". במקור באנגלית, הם השתמשו במילה nigger - מילה המוטחת כלפי אדם שהוא עבד, נתון למרותם וזחיחות דעתם של אחרים, נחות, שאין צורך להתחשב בו, שמותר לרמוס אותו ולדרוש ממנו לעשות וגם לעשות לו כל מה שאנו רוצים. מילה שנועדה להשפיל. מילה שנאסרה לשימוש. לנון ואונו מחו על כך שזה יחסו של העולם לנשים, בכל התרבויות. תחנות הרדיו סרבו להשמיע את השיר. הם פחדו שמישהו ייפגע מהשימוש במילה כושי. הם לא פחדו שהנשים ייפגעו מהאמירה שהן עבדים. השינוי במעמדם של קבוצות שונות הוא בדרך כלל איטי, קשה ותלוי תרבות. קשה להאמין שברוב המכריע של מדינות העולם, טרם עברו מאה שנים מאז שנשים הצליחו במאבקן על זכות הבחירה. בשוויץ, למשל, מדינה שבה כל דבר נקבע באמצעות משאל עם, נשים הצטרפו למעגל הבוחרים רק בשנת 1971. שפה מבטאת תפיסות וקובעת התנהגות: תחשבו על עצם האמירה "נשים קיבלו זכות בחירה". היא מייצגת תפיסה שלפיה אנחנו צריכות לקבל זאת ממישהו, כאילו מדובר בחסד ולא בזכות אנושית בסיסית. זה לא מאד מפתיע כשחושבים על כך שלמעלה ממחצית העולם עדיין דורשת מנשים להתכסות בבד ועדיין רואה בהן מכונות לידה, האכלה, ניקיון ועבודה. כשכבר יש נשים מצליחות, הן זוכות לשמוע שהן "אחלה גבר". כשהן מנהלות אסרטיביות הן עדיין שומעות ש"יש להן ביצים" במקרה הטוב ושהן "כלבות" במקרה הרע. למרות ניסיונות שונים, ב-12 השנים האחרונות, שיעור הנשים בקרב הסגל האקדמי הבכיר בישראל עלה מ-25% ל-30% בלבד. עדיין קיימים תחומי עיסוק הנחשבים כ"נשיים" או "גבריים", וכשאשה מצליחה בתחום הנחשב "גברי", אנחנו עדיין מתייחסים לכך כאל "חדשות". מי שההיבטים הערכיים והמוסריים לא מספיקים לו, שיחשוב גם על הכיס: מחקרים מוכיחים שבמדינות בהן השוויון המגדרי עולה, עולים גם היכולת והשגשוג הכלכלי של החברה כולה. כן, אני יודעת שנשים ממש אינן הקבוצה היחידה הנאבקת על זכויותיה. אנחנו עדיין מחזיקים בתפיסות המובילות להתנהלות מחפירה כלפי קבוצות מסוימות, ועדיין שבויים בפחדים הגורמים לנו להדיר קבוצה זו או אחרת מתוכנו בתירוצים שונים, בין אם אלה אנשים שצבע עורם שונה משלנו, או שמוצאם התרבותי לא לטעמנו, או על בסיס זהות מינית. אבל במקרה של נשים, מדובר במחצית מהאנושות. ולא, אי אפשר להסתתר מאחורי התירוץ "נשים לא רוצות להיות בעמדות מפתח". מערכות השלטון וקבלת ההחלטות בנויות לפי מודלים מוטים מגדרית, כפי שמוכיח תהליך הביטול של "רו נגד וייד". כדי להתקבל למערכות האלה ולנסות לשנות זאת, אנחנו עדיין צריכות להתאים את עצמנו להיות "אחלה גבר", במקום להיות פשוט "אחלה", בלי קשר למגדר. כששאלו את הילרי קלינטון איך היא מרגישה כלפי אלה הטוענים ש"אשה לא יכולה להיות נשיאה", היא ענתה – "זה כואב." לצערנו ולא לטובתנו, התקופה האחרונה מוכיחה, שזה כנראה יכאב עוד הרבה זמן.

"סיפור חיינו: סודות ההצלחה של ההומוספיאנס" רק יצא לאור באנגלית והוא כבר עושה את צעדיו הראשונים. זה ממש מרגש. השבוע שאלו אותי במה הספר עוסק. הספר, השייך לסוגת המדע הפופולרי, כתוב כנארטיב סיפורי השזור בהרבה סיפורים אישיים - איך משפט אחד של המורה שלי בכיתה ג' השפיע עלי? מה קרה לחברתי ביום בו נבחנה במבחני הסקר? מדוע גשש אפריקאי לעג לי על היותי "פראנג'ית", איך פיל לימד אותי על רגשות ופינגווין על מוסר, ומה הקשר בין מתמטיקה לבין בתי מלון? יותר מכל, אני מנסה להבין - מה מכל זה אפשר ללמוד על אינטליגנציה, טכנולוגיה, חינוך, מדע - ובעיקר על עצמנו ועל היכולות שלנו? והכל, מלווה בתמונות שדודי צילם, כמו הלמור היפהפה בתמונה ממדגסקר, בשיטוטים חסרי המנוח שלנו בעולם, מאנטארקטיקה דרך אפריקה ושאר יבשות ועד הצפון הכי צפוני. חתיכת סיפור. ואז, שאלו אותי למה כתבתי את הספר באנגלית. האמת? כי ביקשו ממני. הוצאה לאור שעוסקת בספרים מהסוג הזה, פנתה וביקשה שאכתוב את הדברים המרכזיים שאני מלמדת כבר שנים, ושהרציתי עליהם בקצרה בשתי הרצאות TEDx (להרצות במסגרת TED זו חוויה מלמדת ומרתקת בפני עצמה, עליה אני חבה תודה גדולה לאור חביב, האילתי החביב ביקום, וליניב רוזנברג, איש היח"צ שלא ויתר לי במילימטר - זה לא היה קורה בלעדיכם!). שלשום עלה פודקאסט בו ביקשו ממני לספר על נושאי הספר, ולהרחיב גם על מכון דוידסון והעשייה העניפה שאנחנו מקיימים בו. זו תכנית פודקאסטים אמריקאית אז כן, גם הוא באנגלית... בכל פעם שביקשתי מהמנחים של התכנית לשאול את השאלות שמענינות אותם או לכוון אותי לגבי מה הם רוצים לשמוע, הם הסתפקו ב: פשוט תמשיכי לדבר, את עושה את זה מצוין (מניחה שזה לא מפתיע את מי שמכיר אותי ויודע שאני דברנית בלתי נלאית :-)) אז למרות שאני מתכננת לתרגם את הספר לעברית, זה ייקח עוד מלאאאא זמן - מי שבינתיים רוצה להכיר במה אני עוסקת בספר, מוזמן להקשיב לפודקאסט הבא: https://grokscience.wordpress.com/ ולכל אלה שביקשו - הנה הקישור לאתר אמאזון: https://www.amazon.com/Story-Our-Lives-Sapiens-Secrets/dp/9811248524 לכל מי שלא נרתע מאנגלית - תקשיבו, תרכשו, תקראו, תהנו - ותפיצו :-)