לפעמים שואלים אותי איך אני יודעת על מה אכתוב את ה"רגע" שלי. התשובה היא שאני בדרך כלל לא יודעת עד יום חמישי או שישי, כשרעיון או אירוע כלשהם מבליחים והופכים לטקסט.
אבל השבוע, ידעתי כבר מהתחלה. לצערי, זה היה קל. החיבור בין לחיצת היד שלא היתה בין יובל דיין לבין הנשיא ביידן (להושיט יד לברכה מפריע לה, לשיר בפרהסיה לא. זה אולי מוזר, אבל זו לגמרי זכותה); התרעומת שזכיתי לה מגברים שהשתתפו בכנס "מדע ומגדר" וטענו ש"מעמד האשה לא קשור ללימודי פיזיקה" (רק גבר יכול לומר שאין קשר); נשים שהוכו באוטובוס בירושלים מכיוון שסירבו לעבור לחלק האחורי; פוסטרים המכריזים "בת ישראל, התכסי ואל תכשילי את הבנים" המודבקים לאורך גדרות אתר בנייה ליד הים (לו הייתי גבר, הייתי נעלבת שחושבים שאני כל כך חלשה ומוסחת בקלות); וסיפורן של בנות צלופחד הדורשות שיכירו בנוכחותן ובקולן, בפרשת פנחס שקראנו בשבוע שעבר – כל אלה הצטברו במהירות לכתובת ישנה שעדיין זועקת על הקיר.
נזכרתי השבוע, שוב, בג'ון לנון. כשהוא התאהב ונישא ליוקו אונו, התקשורת והמעריצים עשו את מה שעשה הגבר הראשון: הם האשימו את האשה. אונו חטפה מטחי ביקורת ושנאה והואשמה שהיא זו שגרמה לפירוק החיפושיות, לא פחות. כמה שנים מאוחר יותר, הם כתבו שיר שכותרתו - "האישה היא הכושי של העולם". במקור באנגלית, הם השתמשו במילה nigger - מילה המוטחת כלפי אדם שהוא עבד, נתון למרותם וזחיחות דעתם של אחרים, נחות, שאין צורך להתחשב בו, שמותר לרמוס אותו ולדרוש ממנו לעשות וגם לעשות לו כל מה שאנו רוצים. מילה שנועדה להשפיל. מילה שנאסרה לשימוש. לנון ואונו מחו על כך שזה יחסו של העולם לנשים, בכל התרבויות.
תחנות הרדיו סרבו להשמיע את השיר.
הם פחדו שמישהו ייפגע מהשימוש במילה כושי.
הם לא פחדו שהנשים ייפגעו מהאמירה שהן עבדים.
השינוי במעמדם של קבוצות שונות הוא בדרך כלל איטי, קשה ותלוי תרבות. קשה להאמין שברוב המכריע של מדינות העולם, טרם עברו מאה שנים מאז שנשים הצליחו במאבקן על זכות הבחירה. בשוויץ, למשל, מדינה שבה כל דבר נקבע באמצעות משאל עם, נשים הצטרפו למעגל הבוחרים רק בשנת 1971.
שפה מבטאת תפיסות וקובעת התנהגות: תחשבו על עצם האמירה "נשים קיבלו זכות בחירה". היא מייצגת תפיסה שלפיה אנחנו צריכות לקבל זאת ממישהו, כאילו מדובר בחסד ולא בזכות אנושית בסיסית. זה לא מאד מפתיע כשחושבים על כך שלמעלה ממחצית העולם עדיין דורשת מנשים להתכסות בבד ועדיין רואה בהן מכונות לידה, האכלה, ניקיון ועבודה. כשכבר יש נשים מצליחות, הן זוכות לשמוע שהן "אחלה גבר". כשהן מנהלות אסרטיביות הן עדיין שומעות ש"יש להן ביצים" במקרה הטוב ושהן "כלבות" במקרה הרע. למרות ניסיונות שונים, ב-12 השנים האחרונות, שיעור הנשים בקרב הסגל האקדמי הבכיר בישראל עלה מ-25% ל-30% בלבד. עדיין קיימים תחומי עיסוק הנחשבים כ"נשיים" או "גבריים", וכשאשה מצליחה בתחום הנחשב "גברי", אנחנו עדיין מתייחסים לכך כאל "חדשות". מי שההיבטים הערכיים והמוסריים לא מספיקים לו, שיחשוב גם על הכיס: מחקרים מוכיחים שבמדינות בהן השוויון המגדרי עולה, עולים גם היכולת והשגשוג הכלכלי של החברה כולה.
כן, אני יודעת שנשים ממש אינן הקבוצה היחידה הנאבקת על זכויותיה. אנחנו עדיין מחזיקים בתפיסות המובילות להתנהלות מחפירה כלפי קבוצות מסוימות, ועדיין שבויים בפחדים הגורמים לנו להדיר קבוצה זו או אחרת מתוכנו בתירוצים שונים, בין אם אלה אנשים שצבע עורם שונה משלנו, או שמוצאם התרבותי לא לטעמנו, או על בסיס זהות מינית. אבל במקרה של נשים, מדובר במחצית מהאנושות. ולא, אי אפשר להסתתר מאחורי התירוץ "נשים לא רוצות להיות בעמדות מפתח". מערכות השלטון וקבלת ההחלטות בנויות לפי מודלים מוטים מגדרית, כפי שמוכיח תהליך הביטול של "רו נגד וייד". כדי להתקבל למערכות האלה ולנסות לשנות זאת, אנחנו עדיין צריכות להתאים את עצמנו להיות "אחלה גבר", במקום להיות פשוט "אחלה", בלי קשר למגדר.
כששאלו את הילרי קלינטון איך היא מרגישה כלפי אלה הטוענים ש"אשה לא יכולה להיות נשיאה", היא ענתה – "זה כואב." לצערנו ולא לטובתנו, התקופה האחרונה מוכיחה, שזה כנראה יכאב עוד הרבה זמן.
