"לו הזיכרון היה זרם באמנות, אין ספק שהיה אימפרסיוניזם. אדם לא מסוגל לזכור התרחשות לפרטי פרטיה, אלא רק את החותם שהשאירה בו." ("ביום שהמוסיקה מתה", אופיר טושה-גפלה. מומלץ!)
כמה פעמים קרה לכם שיצאתם מאירוע - שיחה, מפגש או כל אירוע אחר - בתחושה מסוימת, רק כדי שיתברר שאתם זוכרים אותו אחרת לגמרי ממי שהיה שם אתכם?
לזיכרון שלנו יש תכונה, שהיא ייחודית לזהות שלנו כיצורים חיים: זכות הבחירה. הזיכרון שלנו הוא כנראה הכלי המרכזי, החשוב ביותר, של תהליך קבלת החלטות – באופן מודע ולא מודע כאחד. הוא המאפשר לנו לדלג על מה שאנחנו מבקשים לדלג או אפילו לקבור, לשמר ולחזק את מה שאנו זקוקים לו, לבחור זווית מסוימת מתוך שלל הזוויות של אותו מקרה בדיוק, ולהפוך את חיינו לנארטיב שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים. בהתגלמות הסיפור שאנחנו מספרים באמצעותו, הופך הזיכרון לעפרון מחודד היטב ובעל מחק גדול. ברצותו יכתוב, ברצותו ימחק, ברצותו ישכתב, ברצותו ימציא.
היכולת שלנו לעשות את השינויים האלה על "מה שהיה באמת" מאפשרת לנו לעשות אותם גם כלפי העתיד, והיא הבסיס לדמיון וליצירתיות שלנו, שלא עוצרים. אנחנו ה – perpetuum mobile species, היצור החי שכל הזמן עובד ונע מהעבר אל העתיד, מהדבר הנוכחי לדבר הבא, מהמציאות לעבר תוצרי מוחנו הקודח.
לטוב או לרע? זו כבר שאלה פילוסופית שונה לחלוטין. רמז לתשובה אפשרית, מסוג התשובות שצריכים לעבוד כדי להיות ראויים להן, ניתן למצוא בהמשך של "ביום שהמוסיקה מתה": "רוב הזמן החיים צנועים, שקולים ונטוליי מניירות, אך מפעם לפעם תאוות הרהב משתלטת עליהם והם אונסים אותנו להתפעם.". רוב הזמן הסיפורים שלנו מהנים, אך מפעם לפעם תאוות הרהב משתלטת על הסיפור שכותב עבורנו הזיכרון שלנו, והוא אונס אותנו להתפעם - או להיפך. יש הרבה סיבות טובות לקרוא את הספר המענג הזה, אבל מעל כולן נמצאת השורה הזו – בשבילה, היה שווה לקרוא את כל הספר כולו.
פרשת "דברים" פותחת את חומש "דברים", החמישי והאחרון בתורה, העוסק בגרסה של משה רבנו לאירועים שחווה עם בני ישראל. ממרחק של ארבעים שנה, דברים נראים אחרת. לאחר ארבעים שנות נדודים, קשיים, רגעי שיא ושפל, שבע חוויות ומפוכח, הסיפור של משה לובש פנים וצורה שהזיכרון שלו רוצה להעניק להם. זה לא בגלל שמשה לא זוכר מה בדיוק קרה. זה לא בגלל שהוא מנסה להיות מטיף שמעגל פינות למען מטרתו. זה בגלל שהוא, כמו כולנו, ניחן באחת התכונות המרכזיות המאפיינות את ההומוספיאנס ומפותחות בנו יותר מאשר בכל יצור חי אחר: היכולת והצורך לספר סיפור. אם יש מסר אחד מרכזי בספר דברים כולו, החוזר בעצם על דברים שכבר קראנו ולמדנו, זה המסר: כל מספר או מספרת, יספרו סיפור אחר.
לקראת סופ"ש שכולנו מקווים שיהיה שקט ובטוח, נסיים בחיוך על הזוויות השונות של סיפורים:
"מה סיפרו לכם היום בגן?" שאלה אם את בתה.
"ספרו לנו על לכלוכית," ענתה הילדה. "היה נסיך שחיפש מי תהיה לו לאשה, ואז היא מצאה חן בעיניו במסיבה, וברחה לו, והוא החזיר לה את הנעל שהיא איבדה וככה הוא מצא אותה."
"נו," שאלה האם המתמוגגת, "והם חיים מאז באושר ובעושר?"
"לא," ענתה הילדה. "הם התחתנו."
שיהיו לנו רק זיכרונות של סיפורים טובים 😊
