"יהא זה בלתי חוקי עבור כל מורה, בכל אחת מן האוניברסיטאות, המכללות וכל בתי הספר הציבוריים האחרים של המדינה, אשר נתמכים באופן מלא או חלקי מתקציב החינוך הציבורי של המדינה, ללמד כל תאוריה השוללת את סיפור הבריאה האלוהית של האדם כנלמד בתנ"ך, וללמד תחת זאת שהאדם הנו צאצא למין ירוד יותר של בעלי חיים... כל מורה שיימצא אשם בהפרת חוק זה, יואשם בעבירה ויורשע." (תרגום חופשי)
למרות שהחוק הזה נחקק אתמול לפני 94 שנה בארה"ב, באותה המידה הוא יכול היה להיחקק אתמול בישראל. ולמרות שמאד מטריד אותי שזה נכון בהקשר של האבולוציה, הרבה יותר מטריד בעיני שזה נכון בהקשר של משטרת מחשבות וסתימת פיות. ההיסטוריה האנושית משופעת במאבקים בין קונפורמיזם מכניע לבין פריצת דרכים, בין הליכה בתלם אחד בלי הזכות הבסיסית של החירות לסטות ממנו, לבין הצורך העז לתת ביטוי לסקרנות הטבעית המובילה אותנו למחוזות חדשים ומרתקים. החוק הזה, שהוביל ל"משפט הקופים" הידוע, עוסק בהשמת כבלים על חירותו של מי שעוסק בחינוך, ולא בכדי: החינוך הוא בראש ובראשונה תהליך של עיצוב זהות, עמדות וערכים.
השאלה, אם הזהות הזו צריכה להיות מבוססת על עידוד חירות המחשבה או על תעמולה ואינדוקטרינציה, רחוקה מלהיות חדשה. ב-1886 התפרסם באיטליה הספר "הלב". בניגוד למה שחושבים היום רבים, הספר אינו עוסק בסיפורו של מרקו המחפש את אמו בארגנטינה – זהו רק סיפור קצר אחד מבין סיפורים קצרים רבים שהמורה שבספר מספר לתלמידיו. הספר מתאר את שנת הלימודים של תלמיד בית הספר היסודי, אנריקו, הלומד יחד עם חבריו מסרים הקשורים בגבורה והקרבה (רבים מהסיפורים הקצרים מתארים ילדים המקריבים את עצמם למען משפחתם, חבריהם או המולדת), בכבוד ובמסירות חסרי כל ספק או ביקורת כלפי המדינה והתא המשפחתי המסורתי. ביום הראשון ללימודים, אנריקו מקבל מכתב מאביו בזו הלשון:
"תאר לך אותם הולכים והולכים בסמטאות של כפרים נידחים, ברחובות של ערים סואנות, לאורך גדות נהרות, אגמים וימים. אלה תחת השמש הלוהטת ואלה בערפילי אין-סוף, אלה שטים בסירות, בארצות שלאורכן מתפתלות תעלות, אלה רוכבים על סוסים במישורים העצומים, ואלה גולשים במזחלות על השלג...והם הולכים לבדם או זוגות-זוגות או בקבוצות או בשורות ארוכות, ולכולם יש צרור של ספרים ביד. והם לבושים באלף צורות שונות ומדברים באלף שפות שונות...וכולם הולכים ללמוד אותם הדברים עצמם....אתה, שהנך חייל קטן בצבא הכביר הזה – ספריך הם כלי הנשק שלך, כיתתך היא הגדוד שלך, שדה הקרב הוא הארץ ומלואה, ופרי הניצחון הוא לא פחות ולא יותר מאשר תרבות האדם."
אותם הדברים עצמם, או שום דבר. מדובר בתפיסה דיכוטומית, שאינה מכירה בכך שהמציאות מורכבת מהרבה יותר אפשרויות של מינונים ופרופורציות. בציניות האופיינית לו, מאיר שלו כתב על כך את הדברים הבאים :
"הכוונה טובה, אבל אילו קיבלתי אני מכתב כזה מאבא שלי, הייתי עורק מהצבא המוזר הזה כהרף עין. אין פה לא חדווה של דעת ולא נעימות של למידה, אלא תרגילי סדר, אחידות, שורות אינסופיות של ילדים שצועדים בסך ולומדים "אותם הדברים עצמם". הדבר היחיד המעודד בתיאור הזה הוא הידיעה שאינך המסכן היחיד, שיש לך עוד אחים לצרה, מיליוני אומללים קטנים שגורלם כגורלך."
עצרו לחשוב על כל אותם הולכים והולכים בדרכי ההשכלה, הלומדים את אותם הדברים עצמם. מי שמבין – מבין באמת – משהו בתהליך החינוכי, מבין שיש סתירה מובנית במשפט הזה, של "ללכת ללמוד את אותם הדברים עצמם". כי תהליך ההתפתחות והצמיחה שלנו הוא משהו מאד אישי, הנבנה מתוך הקשר בינינו לבין כל מה שנמצא ומתרחש סביבנו; מתוך היכולת שלנו להתבונן – מהמילה תבונה – ולבנות את הערכים, ההבנה וההתנהגות שלנו על בסיס מכלול הידע, החשיבה וההתנסויות שלנו; ומתוך מה שמעורר בנו תזוזה, שאלה, סקרנות, חקר, בדיקה - ושינוי. הדבר הזה שמתפתח, הוא הקול האישי של כל אחד ואחת מאתנו. זה ממש לא "אותו הדבר עצמו" בשכפול מספר האנשים שבחדר הכיתה, באולם ההרצאות או בארגון כזה או אחר, בין אם הוא פרטי, ציבורי או שלטוני.
גם דה אמיצ'יס וגם שלו מבינים שמי ששולט בתהליך החינוך, שולט באופייה של החברה. לא מפתיע שרבים מהמועמדים בבחירות הקרובות לוטשים עיניים אל תיק החינוך. אני מודה שהאינדוקטרינציה שכל אחד מהם מחפש להנחיל לילדינו מעוררת בי חלחלה, שלא לומר אימה. האינדוקטרינציה היחידה שאני יכולה להסתדר אתה היא זו שמנחילה את ההכרח בחשיבה ביקורתית-לוגית ומריעה לשונות, סובלנות ודמוקרטיה. הם אינם בושם, ברצותנו נשים וברצותנו לא. אלה הם ערכי יסוד של כל מי שרוצה לחיות בחברה שפויה ומתוקנת במאה העשרים ואחת. 94 שנים אחרי החוק שאוסר על לימוד האבולוציה, יש לנו עדיין סיבות טובות לחשוש מנתינת גורלנו זהותנו בידיהם של קנאים, שחושבים שכולנו צריכים להתיישר לפי "אותם הדברים עצמם".
