(דברים שאמרתי כברכת החג לעובדי מכון דוידסון)
אני לא הולכת לדבר היום על חינוך מדעי. אני רוצה לדבר על חנוכה, על חנוכה בישראל, ובמילה אחת – על ציונות.
אנחנו שרים "על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים." נתעכב רגע על המשפט הזה.
נתחיל מהחלק הראשון - ניסים ונפלאות.
עד היום, בכל פעם ששאלו אותי מהו נס, עניתי – מדינת ישראל. מדינת ישראל היא נס.
כשאני אומרת את זה, תמיד יש מי שמעיר לי שישראל אינה נס, מכל מיני סיבות – כי אנחנו עובדים מאד קשה כדי לבנות אותה, כי אנחנו מקריבים כל כך הרבה כדי לקיים אותה, כי היא כן או לא עונה על הציפיות של מישהו כזה או אחר.
אבל אני תמיד שבה ומתעקשת שמדינת ישראל היא נס, ומאז ה-7 באוקטובר, אני חושבת שישראל אינה כלולה רק במשפחת הניסים, אלא גם במשפחת הנפלאות. כדי להבין למה אני מתעקשת על כך, אני מבקשת להביא לעזרתי את המילון.
נס מוגדר במילון כ"אירוע יוצא דופן, שאינו ממלא אחר חוקי הטבע".
במשך יותר מ-2,000 שנה, "חוקי הטבע" מיקמו את העם היהודי כעם החי בגלות. עם חסר בית ריבוני. תמיד מיעוט, בדרך כלל נרדף, לא שייך; עם הנתון למרותם של אחרים, שניתן להתעמר בו, לשלול את זכויותיו, לעשות לו כל מעשה נבלה שאנחנו לא רוצים להעלות בדעתנו, להורגו. תמיד שעיר לעזאזל. גם במקומות ובתקופות שבהם נראה כאילו אנו מקובלים, שווי ערך, חלק מהכלל – גם אז, קמו עלינו בדרכים האפלות ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית.
אלה היו "חוקי הטבע" שלפיהם חיינו. רוב הזמן הזה, קיבלנו בהכנעה את ה"חוקים" הללו, נושאים תפילה ותחנונים שיעבור הזעם, עוברים מבית מוכר לבית חדש עד הפוגרום או הגירוש הבא, ממתינים בשקט לגאולה, לעתים אף מכחישים שהרוע מרחף סביבנו. כמעט אף פעם לא הגבנו, ובוודאי שלא הגבנו כמו עם השולט בגורלו. כן היה לנו הומור יהודי - שלום עליכם טען שמצבנו כעם הוא הסיבה האמיתית לכובעים ולכיפה שלראשנו, כי אנחנו תמיד מוכנים לקום וללכת לאיזה מקום – או, כפי שתרגמו אותו לברודווי, אנחנו כמו "כנר על הגג", כי שלא כמו פסנתר, כינור אפשר לקחת ממקום למקום כשנופלים מהגג הבלתי יציב הזה שאנחנו חיים עליו.
לפני 140 שנה קמנו, העם היהודי כעם, והתחלנו להתנהג בדרכים שלא היו מקובלות עבורנו והיו בלתי צפויות בעליל. במושגים עכשווים - שינינו את הקונטקסט. התחלנו לדרוש את זכויותינו הלאומיות, את זכותנו לשוב אל מולדתנו ולבנות בה בית לאומי, מקום משלנו; דרשנו עצמאות והכרזנו עליה ברגע הראשון שניתן היה; הבהרנו שכל יהודי בעולם הוא בעל זכות לחיות במדינת ישראל, כי אין יותר מצב שבו ולו גם יהודי אחד ייאלץ לנדוד בין אוקיינוסים וימים מבלי למצוא יבשה שירשו לו להניח עליה את כף רגלו; ולמדנו כיצד להגן על עצמנו, ובמידת הצורך – ולצערנו, לפעמים גם ללא צורך - לתקוף. אכן, התנערנו מ"חוקי הטבע" ויצרנו שרשרת אירועים יוצאי דופן בעוצמתם, שלא מילאו אחר החוקים שהיו קיימים עבור העם היהודי עד אז ושהובילו לאירוע שיא – הקמת מדינת ישראל והמשך העבודה על קיומה.
זאת לגמרי ההגדרה של נס.
המילה "נפלאות" היא משהו אחר. היא נגזרת מהמילה "פלא", שמשמעותה שימוש מסתורי בכוחות על-טבעיים, שימוש שיכול להיות טוב או רע.
עד ה-7 באוקטובר, חשבתי שמדינת ישראל איננה נופלת תחת הגדרה זו כי אין כאן שום שימוש בכוחות על-טבעיים.
טעיתי.
היה לי כנראה נח לשכוח מכך שאפילו היום, אחרי 2000 שנות גלות קשות ורצחניות ואחרי שואה ואחרי 75 שנה של מדינה ריבונית וקיבוץ גלויות ממדינות שהמשיכו להתעמר בנו ורק חיפשו להיפטר מאתנו ואחרי ה-7 באוקטובר, המדינה הקטנטונת הזו - שהיא בעלת הישגים יוצאי דופן כמעט בכל תחום שתוכלו לחשוב עליו, מהפרחת מדבר וחקלאות מתקדמת דרך המצאות טכנולוגיות ורפואה מתקדמת ואמנות ויצירה ומוזיקה וחברה שגם אם היא רחוקה מאד מלהיות מושלמת וגם אם הטעויות שלנו לעיתים קשות ומעוררת כעס ומחלוקת קשה – אחרי כל זה, עדיין יש רבים מדי בעולם שעבורם, המדינה הקטנה והמסובכת והצפופה והיחידה הזו שיש לנו, הקיום שלה ושלנו שנויים במחלוקת.
לא חשבתי עד כמה כל אלה דורשים כוחות על טבעיים המעידים על כך שאנחנו לא רק נס, אלא גם פלא.
לפני כמה שנים פגשתי קבוצה של נשים צעירות, שהגיעו לישראל מתרבויות שונות מאד משלנו. נשים משכילות, בעלות מקצועות חופשיים וקריירות, שהגיעו לכאן למשך שנה, במטרה ללמוד ולהכיר אותנו ולסייע בפיתוח קשרים בינינו לבין מדינות מוצאן.
במהלך הפגישה, שאלתי אותן - "מה מוצא חן בעיניכן במיוחד בישראל" – ובעיניהן נדלק ניצוץ. האחת אמרה שזה המגוון האנושי והתרבותי, שיצר אצלה תחושה של הפריה מתמשכת. השנייה טענה שהיא נדלקה מכך שהמילים הראשונות שהיא למדה היו חוצפה, בלגן ומגניב, כי זה מה שצריך כדי לפרוץ ולשגשג. והשלישית ניסתה לסכם בקצרה:
"אתם רוצים לדעת מהי ישראל? ישראל היא המדינה שחושבת מחוץ לקופסא. היא זו שקופצת למים, גם אם אף אחד בכלל לא ביקש ממנה לשחות."
ואז היא עצרה רגע, חייכה ואמרה: "ישראל גרמה לי להאמין שוב בניסים."
נזכרתי בשיר שכתב עלי מוהר: ישראל "חזקה יותר מכל חסרונותינו".
אני רוצה להאמין שהוא צדק. בשנה האחרונה, אני חושבת על כך בכל יום.
רוב הזמן אני מסוכסכת וחצויה עם עצמי. מצד אחד אני נפעמת מהסיסמא "יחד ננצח", מצד שני אני מלאה חרדה מול איומים מבית שגורמים לי לתהות למה בדיוק מתכוונים כשאומרים "לנצח" ואיך נדע שהניצחון הזה הגיע, ומיהם בדיוק אלה שכלולים ב"ביחד" ההזה, שאתם אנחנו מתכוונים לנצח. אני זועמת כשאני ניצבת מול הרוע המזוקק מבחוץ, שהרים את כיעורו הרצחני, ומול האנטישמיות ושנאת ישראל ששוטפת שוב בגלים גבוהים שלא חשבתי שאראה שוב כמוהם בדורי, ואני זועמת לא פחות כשאני צופה בחדלון, בניצחון הבינוניות ובקריסת מערכות של המדינה. אני מרחפת על גלי תקווה כשאני צופה בחברה האזרחית, בבני הנוער והילדים שלנו, מבורכת בהצלחה ובמצוינות בחלקות אלוהים קטנות שכולנו שותפים להן, ומבקשת בכל יום עם כולם כל הזמן כי אי אפשר להגזים בכמות הפעמים שמבקשים את זה שרק יחזרו כבר כל החטופות והחטופים והלוחמים והלוחמות שלנו ושיחלימו הפצועים וכולם באופן מלא, במהרה ובשלום.
מה שמוביל אותי אל החלק השני של המשפט – "אשר חוללו המכבים". כי המשפט הזה מדגיש שאת הניסים והנפלאות האלה, חוללו אנשים. ויותר מכל דבר אחר, רגע אחרי שאנחנו מזדקפים טיפה לאור הזכות הזו, להיות מחוללי ניסים ונפלאות, הדבר שהכי קריטי לזכור הוא שזו אחריות מחייבת – ולפעול לפי האחריות הזו. כי לאבד נס ופלא אפשר ברגע, אבל להגשים אותם לוקח דורות.
בחודשיים האחרונים, מכון דוידסון הוא מקור ברכה המיישם את האחריות המחייבת הזו – והוא כזה בכל הרמות, האישית והמקצועית כאחד, כי לצד חרדות, קשיים, קונפליקטים וכאב אישיים שלא פסחו על אף אחת או אחד מאתנו, עובדי מכון דוידסון הופכים כל אבן, קודם כל כדי לוודא שהעשייה השוטפת – הפיזית, הלוגיסטית והדיגיטלית, כל העשייה - תעבור את ההתאמות והשינויים הנדרשים כדי שנוכל להמשיך ואף לשגשג. במקביל ובנוסף למשימות השוטפות, רבים מכם הצטרפתם לעשייה שהיא מעל ומעבר, לאתגרים של עשייה ייחודית, שלא תוכננה מראש ושמתפרסת הן פנימה לתוך דוידסון והן לאורכה ולרוחבה של הארץ, ממשלוח אישי וישיר עד לבית של הערכה מיוחדת לעובדינו שהם או בני משפחותיהם הישירים הם חלק מכוחות הביטחון והלוחמים, דרך עבודה רציפה, גמישה ומאד סבלנית מול מרכזי מפונים וקהילות שנפגעו ועד קיום פעילויות על כל הכרוך בכך, בהצלחה ובמסירות שאפילו החות'ים לא הרתיעו. על כל אלה, אנחנו מבקשים לומר תודה מיוחדת.
אף אחד מאתנו לא יודע מתי ייקלו המים. אנחנו עובדים קשה, לעיתים קרובות סביב השעון, כדי להמשיך ולהציע את המיטב שיש לנו. המכלול הזה הוא הסימן הטוב ביותר לכך שהנס והפלא הזה ששמו מדינת ישראל עדיין נמצא בעיצומה של עבודה. אני מזכירה לעצמי בכל יום שכמו בפרקי אבות, גם אם אין באפשרותנו ליטול אחריות על כל המלאכה, אין לנו זכות להיבטל ממנה.
אז אולי לא התכוונתי לדבר היום על חינוך, אבל בעצם זה מה שיצא. וזה, כנראה, גם מה שייקח אותי אל ההמשך. להמשיך לנסות לעבוד על הנס הזה, גם אם זה קשה, גם אם זה נגד הזרם, גם אם זה לעתים אפילו קצת מייאש.
כל דבר אחר, יהיה וויתור על הנס והפלא הזה, שנקרא מדינת ישראל.
ולכך, אסור לנו להסכים.
שיהיה חג אורים מלא אור, בשורות טובות – וניסים ונפלאות.
