אומרים שהנקמה הטובה ביותר במישהו שהשליך אותך לתחתית הבור, היא ההצלחה. אם זה היה נכון, יוסף יכול היה להיות הנוקם האולטימטיבי בהיסטוריה. לאחר הבגידה הנוראה של אחיו, הבור, העבדות, עלילות השווא, הכליאה, מתוך האובדן והכאב הגדולים הוא הצליח לטפס ולהפוך לאיש החזק ביותר בעולם העתיק. כל חלומותיו התגשמו בזכות עצמו ויכולותיו האישיים. וכשעומדים לפניו אלה שפגעו בו יותר מכל, מה יותר מתבקש מלהפגין מול אחיו הרעבים, המתרפסים, העלובים ובעיקר הבלתי חושדים את מרומי מעמדו והתגשמות כל חלומותיו. נקמת המצליח.
זה סוג הנקמה שיכול להתאים לא רק לאדם, אלא גם לעם. עם שקעקעו את עורו, שהעבידו, הרעיבו והתעללו בגבריו ובנשותיו, שהשליכו את ילדיו לאש - קם מהאפר הנורא וכנגד כל הסיכויים הקים את אחת המדינות המתקדמות בהיסטוריה. נקמת המצליחים.
ואז מגיעה פרשת "וייגש" ומספרת לנו משהו מרתק: כשיוסף מגלה לאחיו מי הוא, הוא לא עושה זאת מתוך נקמה, יוהרה ואפילו לא מתוך תוכחת ההצלחה. ה"אני" של יוסף אינו "אני יוסף, אני הנחיתי, אני הוריתי, אני עשיתי".
ה-"אני יוסף", נאמר מתוך בכי.
יוסף בוכה.
המנהיג הדגול, האדם השני החזק ביותר בכל העולם העתיק, אינו מתבייש בבכיו. יוסף חושף מנהיגות מרתקת כשהוא מוכיח שלצד היותו אסטרטג דגול, בעל חשיבה לוגית לטוות ארוך – לצד כל אלה, אין לו שום בעיה להפגין מופע שכל-כולו רגש.
א וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי; וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ, בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. ב וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ, בִּבְכִי; וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם, וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה. ג וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף ( בראשית, מה', א'-ג')
יוסף בוכה את הבכי הכי גדול שיכול להיות, בכי שכל מצרים שומעת, בכי שבו קרביו נשפכים בפני אחיו. ובמקום הכל כך רגיש ואמיתי הזה, צומחת הנוכחות החזקה ביותר שלו, והוא אומר:
אני יוסף.
אני יוסף. אני החלומות, הכישרון, מה שעשיתם לי, מה שאחרים עשו, מה שנהיה ממני, מה שנכון ומה שלא, היוהרה, יכולת ההובלה והתכנון לטווח ארוך, הכאב והאהבה וגם הבכי. כל המכלול הזה, הוא אני. אני יוסף.
במקום נקמה, אנחנו מקבלים נוכחות זוהרת של מודעות הדורשת מבט ישיר בעיניים, היגיון, רגש וקבלת אחריות.
אנחנו מקבלים מנהיג.
מכאן ואילך, שום דבר כבר לא יהיה דומה למה שהיה קודם. "וייגש" אומרת לנו שיש רגעים מסוימים, נוראים וגדולי-הדר כל כך, שהם ראויים לכך שנתעכב עליהם. שנכיר בהם, שנתאמץ עבורם מול כל הקושי והכאב, בלי לוותר.
ואז, מספרת לנו התורה, אחרי הבכי של "וייגש" – יש סיכוי שנזכה ב"ויחי".
