"ויְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה. לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת, לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ, לַעֲשׂוֹת בְּכָל-מְלָאכָה. וַֽאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה נָתַ֣תִּי אִתּ֗וֹ אֵ֣ת אָֽהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִֽיסָמָךְ֙ לְמַטֵּה־דָ֔ן וּבְלֵ֥ב כָּל־חֲכַם־לֵ֖ב נָתַ֣תִּי חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֕וּ אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתִֽךָ:" (שמות לא, א-ה,)
משכן. המקום בו אנו שוכנים. חייו של כל אחד מאתנו הוא משכן, שילוב של המקום הפיזי בו אנו נמצאים והמקום שאנו נושאים בתוכנו ואתנו כל הזמן, בלי קשר לגיאוגרפיה. הסביבה, האנשים, הבית, הגוף והנשמה - מכלול חיינו יוצר משכן. תכולתו, סידורו וטיפוחו של המשכן שלנו מעיד עלינו כאלף עדים. הוא מנכיח את הרגשות, הערכים, סדרי העדיפויות והתובנות המובילים אותנו. זה נכון ברמת הפרט, וזה נכון ברמת החברה. המשכן שאנו מאפשרים לקבוצה או לארגון מסוים לשהות בו מעידים על החשיבות שאנו מקנים לערכיה של אותה קבוצה. בית שיש מצופה זהב שנאפשר לנחשים וצרעות לגור בו, עדיין יהיה קן מסוכן. זה לא שייך לתקציב עיצוב המטבח או המטוס. זה ענין של תפיסה ערכית.
פרשת "כי תשא" מציינת את התכונות הנדרשות לאדם המבקש ליצור את המשכן הנשגב ביותר, כזה שאלוהים בכבודו ובעצמו יגור בו. הוא צריך להיות אדם של חוכמה, תבונה ודעת. הוא אינו זורע פחד, אך גם אינו חושש להתמודד. רש"י אומר - לומד מאחרים, ומבין מלבו. מודע, יודע ומהווה חלק מסביבתו. הוא איש המעשה, איש הרגש ואיש המחשבה, מסוגל להתמודד עם זהב וכסף אבל גם עם אבן ועץ, רואה עשיר ועני כאחד, חזק וגמיש בזהירות הראויה גם יחד. תכונותיו משלבות את מהות המדען, מהות האמן ומהות הפילוסוף. אדם כזה, אומרת לנו הפרשה, ראוי להוביל את יצירת המשכן.
ואחרי שפרטה את כל תכונותיו, מוסיפה הפרשה ואומרת, שצריך שתוף פעולה של יותר מאדם אחד כזה כדי להנהיג באמת.
משכן הכנסת הוא המקום בו אנו מבקשים לשכון כמדינה. עכשיו השאלה היא רק איך אנחנו רוצים שהוא ייראה.
