על המשתנה והקבוע בעת ביקור בגן הזיכרונות
"מהפעם הראשונה, אני זוכרת בעיקר את הפרפעלך," אמא ז"ל סיפרה. ישבנו בגינה ליד הבית בו גדלה מגיל שש, במרכז רמת גן. עשרות שנים עברו מאז עזבה את הבית, אבל פרחי הזכריני של ילדותה עדיין לבלבו בראשה. היא דברה עליהם כאילו היא צופה בהם באותו רגע ממש. המשמעות והמרחב שתפסו בחייה נשמרו מוחשיים מאד בזיכרונה. באותו בוקר, חלון המטבח הקטן בדירת ילדותה היה פתוח לרווחה. במרפסת הצמודה עדיין צמח פילדנדרון כמו זה שצמח שם בימי סבתי. ואולי זה אותו אחד, ורק הידיים שממשיכות לטפח השתנו. ריחות טיגון עלו באפינו וקול ישראל מירושלים שידר את החדשות. אמא ריחפה אל זיכרונות שמקורם בשידורי הרדיו.
"באותו יום סבתא שלי, דבורה, עמדה וחתכה פרפעלך בחירוף נפש ממש," אמא המשיכה. "נו, פרפעלך, את יודעת, פסטה תוצרת בית בצורה של עניבות פרפר, אותם היתה מבשלת ומטגנת עם הרבה בצל קצוץ, פטרוזיליה ושמיר. היא עמדה במטבח וחתכה, הקשיבה וחתכה, חתכה והקשיבה. נשימתה היתה עצורה ומצחה היה מכוסה אגלי זיעה זעירים. אני זוכרת את ידיה עובדות בנחישות גדולה, כאילו זה מה שיקבע את הגורל של כולנו. לידה ישב סבא, מצחו מקומט ועיניו מרוכזות בקולות שבקעו מהרדיו הגדול שעמד על השולחן. אמא שלי היתה באחת מפגישות ה'הגנה', ואני לא העזתי להוציא הגה. הקשבנו להצבעה באו"ם כשפתאום סבא הרים עיניו אלינו, ובפעם הראשונה בחיי ראיתי אותו ממרר בבכי. הוא לא בכה כך כשהגענו אליו כמה שנים לפני כן, פצועות קשה ומדממות, גם לא כשהבין שבניגוד אלי ואל אמא שלי, אבא שלי דווקא לא הגיע פצוע כי הוא כבר לא יגיע בכלל. מבעד לדמעות האלה, כל מה שהוא הצליח למלמל היה: 'יש לנו שני שליש…יש לנו שני שליש…' ואז הוא ברך: שהחיינו והגיענו לזמן הזה.
מהפעם השנייה אני זוכרת בעיקר שקי חול. זה היה חצי שנה מאוחר יותר, כששוב נצמדנו לרדיו כדי להאזין להכרזת העצמאות. הפעם כולנו היינו בבית, כולל אמא שלי. מייד אחרי ההכרזה, היא הסתובבה אלי ואמרה – 'זה יפה מאד שיש לנו מדינה. עכשיו חייבים לעשות שני דברים.' היא הושיטה לסבא שלי גליל נייר דבק וצבע כחול והוא הלך לטפל בחלונות, צובע את הזכוכית בכחול ומדביק עליה שתי וערב צהוב ודביק, שימנע ממנה להתרסק על ראשינו כשיגיע הדף ההפצצות של מטוסי האויב. אותי היא לקחה אל המרתף, שם מילאנו שקי חול ששמנו לאורך ולרוחב המסדרון הפנימי, ששימש לנו כמקלט מאולתר במהלך המלחמה.
והפעם השלישית…הפעם השלישית היתה תשע עשרה שנים מאוחר יותר."
את הפעם השלישית הזו אמא לא היתה צריכה להזכיר לי. באותה תקופה, שהינו בארה"ב. הייתי בת שבע כשהרדיו הודיע שישראל כבשה את הר הבית. אני לא זוכרת את הפעם הזו בגלל ההודעה ברדיו, או בגלל המתח של הימים שקדמו לה, או אפילו בגלל התפרצות השמחה שהגיעה אל ביתנו כמה דקות לאחר מכן, כשאינספור ישראלים הגיעו כדי להרים כוסית, לשיר ולרקוד. אני זוכרת את הפעם ההיא מכיוון שזו היתה הפעם הראשונה שראיתי את אמא שלי בוכה. הדמעות האלה עברו אליה היישר מעיניו של סבא שלה. פה ושם, לפעמים, בדרך כלל בלי הודעה מוקדמת ובלי שאני מתכוונת לכך, הן מצליחות לחדור את חומות ההגנה שלי, הבנויות מציניות ומקוגניציה, ולעבור גם אלי.
לפני כמה ימים, יצא לי להיות באזור בית ילדותה של אמי ברמת גן. הרבה השתנה מאז. כבר לא מסווים את האור הבוקע מהחלונות בעת מלחמה, גם לא ממלאים שקי חול. יש אמצעים אחרים, גם המלחמות אחרות. כבר לא צריך להיצמד לרדיו, אפשר לקבל את החדשות העיקריות היישר לכף היד בכל שעה ובכל מקום.
ורק פילדנדרון עדיין מוריק במרפסת שהיתה של בית סבתי.
אולי זה אותו אחד.
ואולי זה כבר נכדו.
