top of page
פוסטים אחרונים
רשימת תפוצה

רגע לפני שבת: על תקשורת, הבנה ורגישות


היכולת לתקשר היא הבסיס הנדרש לתקווה של הבנה, אבל בלי רגישות ותבונה – זה לא יעבוד.

 

בהינף של משפט אחד קצר, אפשר לפעמים להרוס את מה שייקח אחר כך שעות של עבודה קשה לתקן. לעיתים שנים. ולעיתים, כל אנשי המלך וכל פרשיו לא יצליחו לתקן את מה שנשבר.

אתמול בערב, הכרזנו מיהם הזוכים בפרסי וולף לשנת 2015. תשעה מדענים ואמנים מובילים מהעולם הצטרפו לקבוצה המכובדת של זוכי פרס וולף. ערב ההכרזה הוא אירוע חגיגי, מתוכנן היטב, שלוקחים בו חלק אנשים רבים מתחומים שונים, שלכולם מכנה משותף אחד: שמחת העשייה למטרות טובות. הערב כולל רגעים מרגשים רבים, ומטבע הדברים אחד המרגשים שבהם הוא רגעי הכרזת שמות הזוכים וסיפורם. לא רק בגלל הזוכים עצמם. גם בגלל המכריזים.

זו השנה השנייה שבה נוטלים חלק במלאכת ההכרזה תלמידי תיכון. הם מגיעים מכל רחבי הארץ – רחובות, אשדוד, ירושלים, אום אל פאחם. כולם מצטיינים – במדעים, באמנויות ובתחומים נוספים. הם בעלי עיניים בורקות ואופטימיות לעתיד. הם מפגינים דבקות במטרה והתלהבות מהחיים כמו שרק בני נוער יודעים לעשות. והם ההתגשמות של מה שחרות על דגלה של קרן וולף: מצוינות לטובת האנושות, ללא הבדלי דת, מגדר או לאום. מכל מרכיבי הטקס, הם אלה שמעוררים בי את ההשראה והתקווה העמוקים ביותר. כל אחד ואחת מהם.

אחת מהן היא נערה בת 15. היא מצטיינת במדעים, וגם כותבת שירה. כשזר פרחים לבנים מעטר את ראשה, היא עלתה על הבמה ובהתלהבות ואושר גדולים סיפרה על המחשבות והרגשות שעוררה בה אחת הזוכות שלנו. היא קישרה את היופי הזה לתקווה לשלום ועתיד טוב יותר. נדרשו ממנה אומץ ואופטימיות רבים כדי לעשות זאת: כילדה הגדלה במגזר הערבי, מטבע הדברים שפת האם שלה היא ערבית. אבל היא נדרשה לדבר, אל מול אולם מלא מפה לפה, בשפה העברית, שפה שהחלה ללמוד רק לאחרונה, כמו מרבית בני גילה במגזר הערבי. היא לא נרתעה, והדברים שאמרה היו מרגשים מהסיבה הפשוטה שהם לא היו תלויי-מבטא. הם היו תלויי-אהבה.

ואז, לאחר הטקס, ניגש אליה מישהו מהמבוגרים המשכילים ואמר לה: "תבואי אלינו ל XXX, שם כבר ילמדו אותך איך לדבר עברית טובה!"

והיא פרצה בבכי.

קשה לי לתאר כמה כל אחת מדמעותיה הכאיבה לי. כמה יוהרה, זלזול וחוסר רגישות צריך כדי לומר דבר כזה. לא הוא ולא רוב "המבוגרים הרציניים", כמו שקרא להם סנט-אכזיפרי, שהיו שם אמש, יודעים לדבר ערבית, בוודאי לא ברמה כזו שלו היו דורשים מהם לעלות על במה ולדבר בה בפני קהל, הם היו יכולים או אמיצים מספיק כדי לעשות זאת.

בסופו של דבר, הצלחנו להחזיר את החיוך לפניה. מהמעט שזכיתי להכיר אותה, יש לי תחושה שהחיוך שבלב לא יישבר, גם אם אתמול הוא נסדק.

גם אנחנו לא לומדים לדבר ערבית, והמעטים שבוחרים ללמוד אותה עושים זאת בגילאי חט"ב-תיכון. למה שאצלם זה יהיה אחרת? אולי, אם בשני הצדדים היינו משכילים לשנות זאת, גם ההבנה היתה יותר עמוקה והרבה דברים היו נראים אחרת.

עניין בסיסי של היכולת לתקשר. כבר מזמן הגיע הזמן.


bottom of page