שלושה הרהורים בעקבות "צוק איתן": החיבוק המסוים הזה; רעות שכזאת; הצצה בעתיד.
על חיבוק:הערך "חיבוק" באינטרנט מעלה, בין השאר, את המשפט הבא:מחקרים מראים שחיבוק מסייע בהורדת רמת ההורמונים המשפיעים על לחץ נפשי ולחץ דם, ובהעלאת רמת ההורמונים הקשורים לאהבה ורוגע. שינויים הורמונאליים אלה, הנגרמים בעקבות החיבוק, תורמים לבריאות הלב. יש כל מיני סוגים של חיבוקים.יש חיבוק של חיבה, המעיד על שמחת המפגש.יש חיבוק שנועד לעטוף, לגונן, להבטיח שאנחנו לא לבד.חיבוק של תודה, של הכרת טובה. חיבוק שמעיד על תחושת רווחה, שמעכשיו ואילך הכל יהיה בסדר.יש חיבוק של היאחזות ברגע, כאן ועכשיו, לפני שחייבים לשחרר.חיבוק תומך, שנועד להיות עוגן ועמוד איתן כשהרגליים אינן מספיקות.חיבוק של תשוקה, הטומן בחובו הבטחה מסעירה ומתוקה.יש גם חיבוק דב, הטומן בחובו חנק ואיום של הרס.יש חיבוקים של ילדים שתחושת הביטחון שבה אליהם, של בני זוג שהגעגועים שטפו את הווייתם, של אחים ששבה אליהם החתיכה החסרה.אף אחד מהחיבוקים האלה לא יכול לתאר את החיבוק העז והמציף הכל כמו צונמי, חיבוק נואש ומתנצל-משהו, מטלטל בשלמותו, של הורה המחבק את ילדו ששב משדה הקרב.החיבוק הזה לא תורם לבריאות הלב. הוא מבטיח אותה. על חברות:הרבה מילות התפעלות נאמרו על ההתייצבות של דור הבנים שלנו, דור מפונק של סושי, מסכי פלזמה ומשחקי מחשב, על כך שברגע האמת הוכיח שהוא יודע להשאיר את הפינוק מאחור ולהתייצב לדגל הנדרש ממנו כשנלחמים על בית.אבל הם הוכיחו עוד משהו.אמרו עליהם שהם לא יודעים לפתח קשרים חברתיים. קוננו שהם יושבים כל היום מול המסך בבית במקום לשחק בחוץ עם חברים, טענו שכשלכל אחד יש מאות ואלפי "חברים" בפייסבוק, למושג הזה בעצם אין שום משמעות אמיתית ושאין להם מושג מהי חברות אמת ואיך בכלל מפתחים אותה.הם הוכיחו שכל מי שאמר את זה, טעה. אחד הדברים החזקים ביותר שעולים מכל הסיפורים שלהם הוא תחושת הרעות העצומה שעמדה להם בימים הקשים שעברו.הם שמרו, דאגו ותמכו אחד בשני, בקטן כבגדול. שהסנדוויצ'ים יספיקו לכולם. הענקת עוד כמה דקות שינה יקרות לחבר מותש. נשיאת משא כפול, הכולל את משאו של רע שידו נפגעה. הקראה של פתק מאולתר שהצליח להגיע מהבית לחבר שעיניו הוצפו. ציפייה דרוכה לכל מי שיצא למשימה מסוימת, שמירה על מי שצועד לצדך ובדיקה מדוקדקת שכל מי שיצא, גם חזר. וההתרגשות כשברגעי החזרה לארץ, הפצועים – שפונו כמה ימים קודם לכן – לא התאפקו וקמו-רצו ממיטת פציעתם בחזרה אל החבר'ה, לקבל את פניהם כשהם שבים.הבכי המשותף על אלה שלא חזרו.אהבה מקודשת בדם. שום פייסבוק לא יכול לה. על אחריות:לרגע, היתה לנו הזדמנות להציץ אל טיבו של הדור הבא שלנו. אותו דור שבעוד עשור או שניים, יקח לידיו את המושכות של המדינה ברמה המדינית, הכלכלית, היצירתית, החברתית.הם עמדו במשימות שלהם בכבוד ובגבורה. לא פחות. ולנוכח נחישותם וערכיהם, האחריות שלנו כיום להפוך עבורם כל אבן כדי שדרכם תהיה טובה יותר, כפולה ומכופלת.הם הוכיחו שהם ראויים להיות העתיד. נותר לנו להוכיח שאנחנו ראויים להם. תודה לכל אלה שדאגו, התקשרו, תמכו ושלחו את אהבתם וחום ליבם, מהארץ ומחו"ל! ולמי שתהה: שביתת השניצלים הסתיימה ובשלב זה יצאה להפוגה, שאנחנו מקווים שתמשך לעד…
