במקום שבו מילים מייצגות את מיטב החשיבה, הידע והיצירה האנושיים, לא מוותרים על כותרת בלטינית. בצדק.
* ספרים אוהבים לחיות במקום שבו חיים בני אדם.
* אל תפתחו ספר יותר מכפי שהוא רוצה להיפתח. בכל מקרה, אחזו בו היטב, בשתי ידיים.
* לא כל ספר הוא בהכרח ישן, ייחודי או שברירי, אבל כל הספרים ללא יוצא מהכלל ראויים לטיפול של כבוד.
* שמרו על השדרה של הספר זקופה. היא רגישה.
* חלק מהספרים שלכם יכילו יצירות אמנות, חלקם הם יצירת אמנות בפני עצמה.
* לא צריך לעטות כפפות לבנות כשמטפלים בספרים, להיפך: הספרים מעדיפים שידיים גלויות יטפלו בהם.
ההוראות הנ"ל מפורטות בדף, המחולק בכניסה. כותרת הדף היא cura librorum – "הדאגה לספרים" בלטינית. במקום שבו מילים מייצגות את מיטב החשיבה, הידע והיצירה האנושיים, בעלי החנות לא מאמינים שיש סיבה לוותר לנכנסים ולכתוב את זה בשפה פשוטה, שווה לכל נפש או מתנחמדת. להיפך. הם מתגאים בכותרת הלטינית. בצדק.
הבנים שלי מכירים אותי היטב. כל כך היטב, שהמקום הראשון שאליו לקחו אותי מייד אחרי שהגעתי לפורטלנד הוא "עיר הספרים של פאוול". ארבע קומות-ענק, המשתרעות על פני שטח של בלוק שלם, ובסה"כ למעלה מ -6000 מ"ר של חנות הטוענת שהיא חנות הספרים המשומשים והחדשים הגדולה ביותר בעולם הנמצאת בבעלות פרטית. ויש לה גם סניפים.
עוד לפני שנכנסתי לחנות עצמה, המקום כבש את ליבי: בפינת הבניין, ממש לפני הדלתות המובילות לתוך ההיכל הזה, ניצב עמוד המכונה "עמוד התווך של הספרים". הוא מתנשא לגובה שלושה מטרים ונראה כערימה של שמונה ספרים המגובבים זה על זה, ושעל שדרותיהם חרוטים שמותיהם בשפה המקורית שבה נכתבו – סנסקריט, ערבית, אנגלית, רוסית, סינית, עברית ויוונית עתיקה. שמונת הספרים שנבחרו מייצגים את מיטב הספרות העולמית, וניכר שמתכנני העמוד הזה חשבו היטב אלו ספרים יזכו להיכנס לערימה הזו, כי כל אחד מהם חצה את התרבות ממנה נולד אל כל תרבויות העולם האחרות. צהלתי כילדה כשהצלחתי לזהות את כולם – המהברטה (הודו); סיפורי אלף לילה ולילה (ערב); המלט (אנגליה); מלחמה ושלום (רוסיה); טאו טה צ'נג (סין); תהילים (עברית); האודיסאה (יוון); והלוויתן (הגרסא המקורית של מובי דיק). כן, יש ספרים רבים אחרים שהיו יכולים להיות בערימה הזו בדיוק באותה המידה, אבל לא מדובר בתחרות, אלא בייצוג. מאחורי כל אחד מהם, עומדת תרבות שלמה עם עשייה נוספת, יצירה נוספת, ספרים נוספים. בבסיס העמוד מתנוססת הכתובת: קנה את הספר, קרא את הספר, תהנה מהספר, מכור את הספר. גם זאת, בלטינית. איזה עונג.
ואז, החנות עצמה. בכל פינה ניצבים מחשבי חיפוש ומוכרים ידידותיים. ספרים חדשים ומשומשים, מחולקים לפי תחומים ועוסקים באינסוף נושאים – חלקם מוכרים ואהובים, כמו "העידן של אדיסון" או "רקיע מושלם יותר – סיפורו של קופרניקוס" שמייד מצאו את דרכם אל סל הקניות שלי, ועד נושאים שלעולם לא הייתי חושבת עליהם, כמו "עשרים דרכים לגלות מדוע החתול שלך כועס" (בחיי שיש ספר כזה…) שסתם גרמו לי לצחוק.
ספרים נדירים במיוחד שמורים בחדר נפרד, אטום ומבוקר. הספר העתיק ביותר הקיים בחנות הוא עותק של "תולדות מלחמות היהודים" של יוספוס פלביוס. הבטתי בו ביראת כבוד ובחיבה של מי שמצא ידיד ותיק. העותק הוא משנת 1480, כלומר – ספר המכונה "אינקונבולה", מהעידן הראשון של המצאת הדפוס על ידי גוטנברג, והוא מוצע למכירה במחיר סמלי של 12,500 דולר.
יותר מכל, התרגשתי מכמות האנשים שהיו בחנות. בכל הגילאים, אנשים ישבו וקראו, חיפשו וחיטטו, התלבטו עם עצמם ועם אחרים ועמדו בשני תורים – באחד, הם מכרו הרפתקאות שכבר קראו, ובשני הם עמדו לרכוש הרפתקאות חדשות. כמה יופי. אין ביטוי שלם יותר, מרגש יותר, של המיטב שאנחנו יכולים להציע זה לזה.
אחרי שעה וחצי של חיפוש, דפדוף ובחירה, יצאתי עם חמישה ספרים רק בגלל שידעתי שלא אוכל לסחוב יותר. הייתי יכולה להישאר ואפילו לגור בחנות הזאת, אבל הבנים רצו להמשיך לחנות של אפל. יש לי תחושה מבוססת שעוד אחזור לשם לפני שאסע מפה.
בדרך החוצה, תפסה את עיני כתובת על אחד הקירות:
"מי שמעניק לי ספר שטרם קראתי, הוא אדם שאוהב אותי".
מה שנכון.
