למה אנחנו מכבידים על עצמנו בגלל איזה סיפור שמישהו החליט שאנחנו צריכים להיות כלואים בו. בזמן האחרון יש יותר ויותר רגעים, שבהם אני מעדיפה להיות מסיפור אחר.
"שלג. צריך פה קצת שלג. בגלל החום הנורא הזה, כולם משתגעים," אמרה לי השבוע עולה ותיקה מרוסיה, "קצת מים קרים על הפנים, וכולם יירגעו." אני רק חייכתי. לא הזכרתי את ההיסטוריה העקובה מדם שהתרחשה באותן ערבות מושלגות שמהן עלתה לפני כמה שנים. כאילו אפשר לפתור כל דבר באמצעות קצת מים. הסערה הציבורית סביב בתי הדין הרבניים, חוק השבות וחוקי הגיור החזירו אותי שבעה חודשים אחורה, אל הסיטואציה הרטובה הבאה, שיכולה לספק חומר מצוין ל"גב האומה" :
"אתם צריכים לעשות מה?"
"גיור. אנחנו צריכים לגייר את הבנות," ענו לי הבנים.
היהדות קובעת שאדם נחשב ליהודי אם אמו יהודיה. דבר ראשון, לפני שנבחן מיהו יהודי, נבחן "מיהי אמא". לבנות של רועי וארז אין אמא. בוודאי שלא מבחינה הורית, יומיומית, אבל גם לא מבחינה ביולוגית. כי אפילו מבחינה ביולוגית, איך קובעים מי היא "אמא"? האם "אמא" היא זו שהעניקה לעובר מחצית מהגנים שלו, או שמא היא זו שברחמה הוא הלך והתפתח מתא מתחלק ומתמיין עד שהוא הופך לאדם חדש? שתיהן גם יחד? אף אחת מהן?
מסתבר שהרבנים חלוקים בדעותיהם. יש כאלה שטוענים שמה שקובע הוא המטען הגנטי, שצריך להיות מאשה יהודיה כשרה למהדרין. אחרים טוענים שהרחם המזין, המצמיח ומעניק החיים הוא-הוא שצריך להיות בגופה של יהודיה כשרה למהדרין. וכמובן שיש כאלה שטוענים, לא זה ולא זה, או גם זה וגם זה. כמספר הצירופים, מספר האפשרויות, ומרבין בשמחה.
איך שלא תהפכו את זה, במקרה שלנו אין בכלל אמא משום סוג שהוא. אז אולי אפשר להחליט שזה מי שהסבתא שלו יהודיה? אם זה מספיק טוב בשביל חוק השבות, למה שזה לא יהיה מספיק טוב גם במקרה של פונדקאות? חוץ מזה, הממסד האורתודוקסי של מדינת ישראל בכלל לא מכיר בסוג המשפחה שהן נולדו לתוכה, ואם להיות כנים – המשפחה שהן נולדו לתוכה גם לא מכירה בזכות הממסד האורתודוקסי לקבוע עבורה את אורחות חייה.
אבל הבנים החליטו, מסיבות שונות, שחשוב להם שהבנות יהיו רשומות כיהודיות.
איך מגיירים תינוקות שרק נולדו? כלומר, הן רק נולדו. הן עוד לא יכולות לעשות שום דבר ממה שתהליך גיור כלשהו דורש, אלא אם כן מדובר בלאכול, לישון, להפריש ולבכות. לא נראה לי שזה יספק מישהו. לעומת זאת, האבות שלהן יהודים. הן יגדלו במדינת ישראל, במשפחה יהודית – את זה אפילו הממסד האורתודוקסי של המדינה לא יוכל להכחיש – ולפחות בשנות חייהן הראשונות יהיו חשופות לכל הצדדים היפים של ההשתייכות לעם הזה, מהשפה העברית שתהיה שפתן, דרך החגים והשבת שיחגגו, ההיסטוריה היהודית שילמדו ועד כל שירי וסיפורי הילדות והעם שגם ההורים והסבים שלהן גדלו עליהם. זה לא מספיק?
לא. צריך טקס שיהיה פה. טקס טבילה במקווה. קצת מים שמישהו משגיח ומבטיח שהם כשרים, והכל מסודר. איך לא חשבתי על זה בעצמי. קצת מים, והכל יהיה מסודר. אנחנו לא נדבר על כסף, שלא נחשוד חלילה במשגיחי הכשרות למיניה וסוגיה שזו בעצם מהות העניין.
וכך, כשהן היו בקושי בנות שבוע, צעדנו לנו למקווה. כל ילדה הוכנסה למים לכמה שניות, נאמרה ברכה, והופ – הן יהודיות, לפחות מבחינת ה"מיעוט" של למעלה משמונים אחוז מהעם היהודי כולו. ואני רק התבוננתי ושאלתי את עצמי שוב, למה אנחנו נותנים, בוחרים ופעמים רבות אפילו אוהבים להכביד על עצמנו בגלל איזה סיפור שמישהו החליט שאנחנו צריכים להיות כלואים בו. בזמן האחרון יש יותר ויותר רגעים, שבהם אני מעדיפה להיות האיש הכחול. זה שהוא מסיפור אחר. גם סיפור אחר הוא עדיין סיפור שגיבוריו כלואים בו, אבל כמו שאמר המשורר – אולי בסיפור אחר, הייאוש יהיה יותר נוח.
עכשיו, הן גדלות. הן עדיין לא מודעות לצדדים הפחות יפים, שלא לומר המרושעים, של החיים. צדדים שעלולים לפגוע בהן בהמשך חייהן רק משום שיש להן שני אבות. עוד יהיה להן זמן להכיר זאת, ואנחנו נהיה כאן כדי לעזור להן להתמודד אתם. חבל שאת הצדדים האלה, כמה טיפות מים לא יכולים לפתור.
נ.ב. לכל המתלהמים שטוענים שמשפחה יכולה להיות רק "לפי חוקי הטבע", שיחזירו בבקשה את מכוניותיהם, יפסיקו להשתמש באמצעים אלקטרוניים כדי להעביר את המסרים שלהם ולא ילכו יותר לסופרמרקט. הטבע העניק להם רגליים, פה ויכולת ללקט פירות ועשבים. שיסתפקו בזה.
