חברה שאינה מעודדת פלורליזם חינוכי תצמיח קנאים-לדבר, בעלי תחומי עניין ויופי צרים, המתקשים לתקשר ביניהם, חסרי נשמה יתרה.
"העקרונות לפיתוח המוח השלם הם: למד את המדע שבאמנות, למד את האמנות שבמדע. פתח את החושים. בעיקר, למד להתבונן. הבן שהכל קשור בכל." לאונרדו דה וינצ'י.
"הבו לנו תלמידים שנבחנים בחמש יחידות מתמטיקה!" זועק הבון-טון העדכני. וכדי לשכנע אותנו עד כמה זה נחוץ, אף מציג מחקרים המדגישים את חשיבות לימודי המתמטיקה. מי שחולף על פני הכותרות מגלה בתוך המחקר משפטים כגון "…אין פערי תעסוקה בין אלה שלמדו בהיקף של 3, 4 ו-5 יחידות" וגם על פערי ההכנסה הקיימים, המחקר טוען שמדובר בהשפעה עקיפה בלבד, כלומר – מי שלמד מתמטיקה בהיקף של 5 יחידות נוטה לבחור מסלול מקצועי שהשכר בו גבוה יותר מאחרים. מי שלא למד מתמטיקה בהיקף כזו, יכול להשלים את הפער די בקלות אם ברצותו לבחור במסלול מקצועי הדורש זאת. מחקרים שנעשו במקומות שונים בעולם הראו כי ההשערות, לפיהן למידה מוגברת של מתמטיקה בגילאים הצעירים מביאה להצלחה מקצועית וכלכלית גבוהות יותר בהמשך החיים, אין תמיכה אמפירית, ויתרה מזאת: נמצא כי למידת מקצועות ברמה מורחבת אכן משפיעה על כושר ההשתכרות, אך למתמטיקה אין יתרון משמעותי על פני מקצועות אחרים. המסקנה המתבקשת היא, שעצם ההתמודדות עם למידת עומק של תחום דעת – כל תחום דעת, בין אם הוא מתמטיקה, ספרות, ביולוגיה או היסטוריה – מפתחת מכלול מיומנויות ההופכות לחלק מארגז הכלים של הלומד, אותן הוא יכול להעביר ולממש בבוא העת גם בתחומים ובהקשרים אחרים. כל אחד מאתנו מכיר אנשים שעשו זאת, בשני הכיוונים – למדו מקצועות ריאליים מורחבים בתיכון אך בבגרותם בחרו להיות אנשי חברה ורוח, ולהיפך: נבחנו בחמש יחידות בתנ"ך אך בבגרותם הפכו לרופאים. כל מי שהתיישב על ספסלי האוניברסיטה בשנה א' במדעים או בהנדסה, הקדיש לפחות שני סמסטרים ל"יישור קו" בתחומי המתמטיקה, הסטטיסטיקה ודומיהם, בלי הבדלי דת, מגדר או מספר יחידות בבגרות במתמטיקה. מה שקבע את ההצלחה הוא מיומנויות הלמידה, ואת אלה רכשנו בלמידת תחומי הדעת השונים בתיכון בעיקר בזכות המורה, ולא בזכות התחום.
אבל למה שניתן לכל זה לבלבל אותנו. ערב פתיחת שנת הלימודים, והדיון על הישגים בכלל וחשיבות המצוינות במתמטיקה בפרט צובר תאוצה. החוסן הלאומי של ישראל תלוי ביכולתה המדעית-טכנולוגית-חברתית, אך הדיון הזה יוצר מצג שווא כאילו הכל תלוי במרכיב הראשון של משוואה זו, ומתעלם לחלוטין מהקשר הגורדי הקיים בין כל השלושה, המביא, אליבא דלאונרדו, "לפיתוח השלם".
במפגשים הרבים שאני זוכה להשתתף בהם, בין הזוכים בפרס וולף לבין סטודנטים ותלמידי תיכון, לצד מצגות, גרפים וטבלאות, הזוכים – מדענים ואמנים מהמצוינים ביותר בתחומם, מהארץ ומהעולם- מספרים על חייהם, שאיפות וקשיים אישיים ומשפחתיים. יותר מכל דבר אחר, שהמפגשים האישיים האלה יוצרים מוטיבציה ומעוררים הזדהות והשראה. בכל שנה, אני שומעת משפטים כגון: "הזוכה הזה במתמטיקה דיבר אתי על התלמוד. התלמוד! את מבינה?" או – "לשמוע שחוץ מלהיות חוקר רפואה, הוא גם בונה גיטרות ומנגן בלהקה…זה נתן לי המון כח ואמון בעצמי, גם הוא לא ידע מה בדיוק הוא רוצה כשהיה בגילי, ותראי איפה הוא היום!" וגם – "הוא (הזוכה) סיפר שבסטודיו שלו לאמנות הם עוסקים בחוקי הפיזיקה…כלומר, הוא ממש מעסיק פיזיקאים בצוות, שיוצרים אתו את היצירות האלה…" לצד התלמידים, אני מוצאת גם הורים רבים שנוסף לשמחתם על הסקרנות של הילדים, שמחים לא פחות מכך שהמצוינות במתמטיקה ובמדע של ילדיהם צועדת יד ביד עם הצלחתם גם בחוגי לוליינות קרקס, מוזיקה, כתיבה יצירתית ותנועת הנוער. הרב-תחומיות חוגגת.
והיא חיונית. לפרט ולחברה ככלל. המדען (המתמטיקאי, הביוטכנולוג, המהנדס), איש החברה והרוח (המדינאי, הארכיאולוג, הפילוסוף) והאמן (המוסיקאי, הפסל, הכוריאוגרף), נשענים אלה על אלה. התרבות צומחת מתוך העשייה וההישגים של כולם. חברה הממעיטה בערכו של אחד, תפגע אנושות ביכולתו של האחר. מתמטיקאי ללא הבנה בפואטיקה, סופר ללא חשיבה סביבתית, איש מחשבים ללא ידע בסיסי במוסיקה, ופילוסוף שלא למד את תורת האבולוציה יכולים להגיע להישגים בתחומם, אך חברה שאינה מעודדת פלורליזם חינוכי תצמיח קנאים-לדבר, בעלי תחומי עניין ויופי צרים, המתקשים לתקשר ביניהם, חסרי נשמה יתרה ולקויי סובלנות דמוקרטית.
ואם מישהו לא מבין את זה, נסו להסביר לו באמצעות מושגים מתורת הקבוצות.
