הרהורים על פרשת חוקת, ולמה דווקא באמצע השבת ולא לפניה.
במקום לדבר, הוא הכה.
אחרי ארבעים שנות נדודים, משה מתבשר שהוא לא ייכנס לארץ ישראל. זה קורה אחרי שבמקום להוציא מים מסלע באמצעות דיבור, כפי שנצטווה, הוא עושה זאת באמצעות מכות. יש הטוענים שמשה הכה בסלע במקום לדבר אליו מכיוון שלא סמך על אלוהים שדיבור בלבד יספיק להוצאת מים; אחרים טוענים שמשה השתמש באלימות במקום בו נדרש לשיח; כך או אחרת, אלוהים התרגז ונעלב עד כדי כך שהוא אומר למשה – זהו, הדרך שלך הסתיימה.
אבל יכול להיות הסבר נוסף.
משה פשוט כבר עייף.
כוחו תש מלנסות, שוב, משהו חדש ובלתי שגרתי. אפילו אם זה בשביל אלוהים בעצמו.
לאורך שנות מנהיגותו, משה הוכיח שוב ושוב שהוא אינו חושש משינוי, אינו נרתע מאי נוחות ובעיקר שהוא ניגש לפתור בעיות בדרכים יצירתיות, בלתי-קונבנציונליות – תכונות הנדרשות ממנהיג, המבקש להוביל אחרים להתמודדות עם סיטואציות חדשות ובלתי מוכרות, במקומות ובזמנים שונים – ביום, בליל ובערפל. תכונות שחשיבותן מתחדדת ומתעצמת במיוחד כאשר עומדים לעבור את הירדן אל ארץ חדשה, שממתינים בה אתגרים מורכבים ושונים מכל מה שהכרנו עד עתה, כשנדדנו לנו ארבעים שנה באותה סביבה, עד שההכרות שלנו עמה כבר מבטיחה לנו קיום נוח.
גם בפעם הקודמת שבני ישראל נדרשו לוותר על המוכר והנוח ולהמירו בלא-נודע, התכונות האלה של משה היו בין המרכזיות שסייעו בידו בהובלתם. ההתמודדות מול פרעה, עשר מכות מצרים, היציאה באישון לילה לדרך, חציית ים סוף ומעמד הר סיני – כל אלה דרשו ממשה לבטא את מיטב כישוריו היצירתיים, בלי להירתע. אפשר לומר הרבה מאד דברים על מנהיגות מסוג זה. בחירה בנוחות אינה אחד מהם.
ודווקא עתה, רגע לפני שמגיעים אל המטרה, משה בוחר להיצמד למוכר ולנוח. הוא כבר הוציא פעם מים מהסלע באמצעות מכה. למה לשנות את מה שעובד? שינוי כזה דורש מאמץ. חשיבה מחוץ לקופסה. אומץ. מי כמוהו כבר התנסה בכל אלה. ועכשיו, הוא כבר עייף. כבר הזדקן-משהו. כמעט הכל כבר חווה, ראה, ניסה. וכך, בהינף מטהו, הוא מוותר על התמודדות עם משהו חדש, אחר – ונשאר באזור הנוחות שלו.
כשמישהו אומר, באופן גלוי או סמוי, "זה לא נוח, עדיף לוותר" – מאותו הרגע, הוא כבר לא המנהיג שיכול להוביל לשלב הבא, לא את עצמו ולא אחרים.
איזו החמצה.
חשבתי על ההיבטים האלה של פרשת חוקת כשנכחתי השבוע בטקס סיום קורס טייס.
היה נחמד לראות כל מיני חידושים ושינויים בטקס הזה, יחסית לטקסים שנכחתי בהם בשנים קודמות. מטוס חדש הוצג. נשיא המדינה דיבר אל הטייסים החדשים כאילו הכיר כל אחד ואחת מהם, ובדבריו הדגיש את החום האנושי והתקווה לעתיד. שלוש נשים סיימו את הקורס, אחת מהן בהצטיינות. היו אפילו כמה תרגילי קרקע חדשים, ששימחו את לב הילדים בקהל.
ורק דבר אחד כל כך לא השתנה, שאפשר היה לנמנם במהלכו ועדיין לצטט כל מילה שנאמרה: ראש הממשלה דיבר על איראן ועל העולם-כולו-נגדנו. שוב. ושוב. יותר מכך שנאומו לא היה מרומם נפש או מעורר השראה, זה היה בעיקר נאום עייף. כל כך עייף.
אבל מה לנו כי נלין. רק לפני כמה חודשים הוכחנו לו שזה עובד. למה לצאת מאזור הנוחות ולהתנסות במשהו חדש. כבר גדולים ממנו נפלו בפח הזה.
ולמה הפעם ה"רגע" הוא באמצע השבת?
כי לפני שבת, לא היה ולו רגע אחד:
תשע בבוקר, יום שישי, גבעתיים. על כל אחת מברכיי יושבת תאומה. שלושתנו בבגדי ים. אבא רועי עומד ומצלם אותנו, בעוד אבא ארז בנסיעת עבודה בחו"ל. אני מגוייסת לטובת שיעור שחייה. טוב, כשחייבים – חייבים, הן כבר בנות חצי שנה, שלא יהיה פיגור בהשכלה. אחרי כן כולנו חוזרים למכבים, והקטנות האלה מוכיחות לנו שוב ששתיים זה יותר מפי שניים. עוד האחת מסיימת בקבוק, והשנייה מתעוררת ומכריזה על רעב שאפילו באפריקה עוד לא שמעו על שכמותו (התנצלות בפני השכנים). חיתולים, משחקים, להרגיע בעגלה, עוד אוכל, רועי יוצא להתרענן קצת עם חברים (בקול קוראים לזה – "בטח, מותק, סע ותהנה קצת, אנחנו כבר נישאר עם הבנות", בשגרירות פולין קוראים לזה – "אז לא ננוח היום בצהריים, גם אם כל השבוע אנחנו עובדים, לא נורא"), עשר דקות חסד של שינה משותפת – שלהן, לא שלנו – שבמהלכן כל אחד משתלט על מטלה אחרת, ואז שוב מחזור בקבוקים – משחקים – שירים – חיתולים, אני לא מבחינה כיצד היום הולך ומתקצר (הלו? זו לא אמורה להיות התקופה שבה הימים הם הכי ארוכים בשנה?) כשגאיה ולירי מצטרפות בצהלה עם הסבא-סבתא הנוספים שלהן, האחת ניגשת למקרר ומוציאה לעצמה יוגורט עם פרי שילווה את ההפתעות שסבא הכין עבורה (הילדה מקפידה על תזונה מאוזנת: גם בריא וגם ג'אנק), השנייה לומדת ממש בימים אלה ללכת וחושבת שהמדרגות זו המצאת המאה. אנחנו ממהרים להזיז את כל מה שנמצא בהישג יד ועלול להיות מסוכן ומביאים את הצעצועים שמתאימים לגילאים שלהן, ובכלל זה קסילופון, תופים ומצלתיים. גאיה מתעקשת על הפסנתר. מזל שאנחנו הרבה מבוגרים שמצליחים גם לרוץ איכשהו אחרי הצרכים של ארבע בנות, שאם נצרף את סכום השנים שלהן נגיע בקושי לחמש, וגם להכין ארוחת שבת. בשלב מסוים, בעוד המבוגרים האחראיים האחרים בסביבה מסדרים שולחן, מבשלים, מוציאים ומחזירים דברים למקומם, אני מוצאת את עצמי מבקשת מלירי בת השלוש לשמור לכמה רגעים על גאיה בת השנה שמתכוונת לצעוד כשאשכול ענבים בידה לעבר הלול בו דניאל בת ששת החודשים מצליחה לישון למרות ההמולה בעוד אני מחליפה חיתול לדפנה…ובאותה שנייה אני פורצת בצחוק בלתי נשלט. באמת. פתאום הסיטואציה שרואים לעיתים במשפחות מרובות ילדים, שבה ילד בן חמש אחראי על ילד בן ארבע, שמוביל ילד בן שלוש ובידיהם עוד שתי עגלות, לא נראית לי הזויה לחלוטין.
אחרי שכולם התפזרו בחזרה לבתיהם, לקראת אחת עשרה בלילה, גם אנחנו קרסנו. ילדים זו שמחה, נכדות זו שמחה כפולה. גם ברגעים לפני שבת, וגם בעיצומה.
