לדעת להתבונן בגיבנת של עצמנו ולהודות בטעויות, בענווה הנובעת מגדלות רוח
זו שריטה מילדות, שגורמת לי לצבור עוד ועוד פרטי טריוויה שממלאים לי את ההארד דיסק במוח, לעיתים עד כדי כאב ראש. מי כתב מה. מתי התרחש משהו. מי אמר למי ובאיזה הקשר. טוב, נו, הייתי תלמידה טובה. לעיתים אני מוצאת בהם שימוש למרבה השמחה שלי, ולעיתים לא. לעיתים אני פזיזה מדי להשתמש בהם, גם אם בהקשר שאינו הכי נכון, לשמחת הסובבים.
בסופ"ש האחרון, על שלל אירועיו בארץ ומחוצה לה, נזכרתי בשלושה ציטוטים. כל אחד מהם יכול לשמש בפני עצמו בעיתות שמש וסגריר. אתם מוזמנים להחליט לבד מה משותף לכל השלושה.
הראשון, מהסרט החביב "לשמור אמונים" (יש לי חשד שמי שתירגם כך את שם הסרט מאנגלית, keeping the faith , או שלא ראה או שלא הבין על מה הסרט) – ותודה לפצו על התזכורת:
"מי יתן ואלה האוהבים אותנו, יאהבו אותנו. ואלה שאינם אוהבים אותנו, שאלוהים יסובב את לבבם. ואם לא יצליח לסובב את לבבם, שיסובב את קרסולם, על מנת שנזהה אותם עת יצלעו."
השני, מתוך ספרון ישן ואהוב שרובכם כנראה לא מכירים: ספרון שירים והגיגים מהסוג שיצאו בשנות השבעים "על נסיכים, אגדות ואמיתות אחרות" (תרגום חופשי מאנגלית). כתבה אותו חברת נעורים אמריקאית מוכשרת מאד, סוזן ביק. מאז היא לא כתבה עוד. אחד הקטעים הגורמים לי לחייך עוסק ב"נסיך הקטן", אבל לא בנסיך עצמו – אלא דווקא בטיס שלו: "על טייסים ואסטרונאוטים" –
"למרבה הצער, הטיס שב למטוסו.
אחרי הכל, הוא היה רק טיס.
כמה מאכזב.
לו הצטרף לכבשה שבתיבה במקום להסתפק במטוסו, היה מגיע לכוכבים."
והשלישי, מתוך פרשת השבוע. כבר כתבתי רבות על סיפורם של יהודה ותמר, בדרך כלל מנקודת מבטה של תמר. אבל השבוע, כששבתי אל נבכי הפרשה, חשבתי דווקא על יהודה. לא היה קל לגדול בין כל האחים האלה, או עם אב כמו יעקב וחופן נשים-אמהות שיעקב החזיק סביבו. צריך אישיות מיוחדת כדי לעבור את כל מה שיהודה עבר – אובדן של שני בנים ואשה, פחד שהבן השלישי יאבד גם הוא – ובכל זאת להיות מסוגל להודות, קבל עם ועדה: "צדקה ממני".
אני תוהה איך היה נראה עולמנו, או אפילו רק חלקת אלוהים הקטנה הזו שלנו, לו במקום ערימה גבוהה-גבוהה של אנשים המתבשמים בביטחונם בכך שהם מאד-צודקים, חכמים ויודעים את התורה היינו רואים יותר כאלה היודעים להתבונן בגיבנת של עצמם ולהודות בטעויות מתוך ענווה הנובעת מגדלות רוח.
הערת החתול:
נו, ואם אגיד למישהו "החיצים ממך והלאה", הסיכויים שהוא יבין למה הכוונה, מאד נמוכים.
גם אם אכתוב "היא הרגישה כאילו דיקנס כתב על תקופה זו בחייה את משפטי הפתיחה של 'בין שתי ערים'" הסיכוי שמישהו יידע למה הכוונה, שואף לאפס.
אבל הכי כייף זה לראות מי מגיב לביטוי "גז'חו וורטה" – ואיך… ("שווה את החטא" בפולנית).
