זה סיפור שכולו רק טוב ואהבה. בין בני אדם, זוגות, בני משפחה. לעולם לא ישכנעו אותי שיש פה ולו קורטוב של משהו לא נכון. ולאלה שמנופפים בכל מני סימנים, אסמן בחזרה: הן נולדו ביום שלישי. פעמיים כי טוב. טוב מאד.
כמה חיכינו להן.
הן בקעו אל העולם אחת אחרי השנייה. דפנה יצאה והחלה לחקור את העולם בזוג עיניים פקוחות, ממתינה שהרופאה תצליח לסובב את אחותה ולשלוף גם אותה אל האוויר. דניאל שיתפה פעולה יפה, ותוך עשר דקות כבר התבוננה בנו גם היא. 17 שעות של צירים הסתיימו בלידה רגילה ויפה. כל כך יפה. פעמיים כי טוב. טוב מאד.
זה לא היה פשוט כל כך, לחכות לשתי הברכות שהן. לפני כמה שנים בודדות, זה לא היה יכול לקרות. נדרשו כל הידע והניסיון הטכנולוגי-מדעי שהאנושות צברה עד היום: היכולת להשיג תרומת ביציות. להפרות אותן באופן חיצוני ומבוקר, כל אחת מזרע אחר. למיין את העוברים, להכין רחם להריון ולשתול בו ברגע הנכון את החיוניים שבהם, כל אחד מאב אחר, לעקוב אחרי ההתפתחות. לא, זה לא התהליך הטבעי הרגיל. אבל גם כל שאר היבטי חיינו נראים כפי שהם נראים בזכות היכולות הטכנולוגיות-מדעיות שלנו, אז למה שזה יהיה שונה. גם בלי להיות הסבתא המאושרת, מי שמכיר אותי יודע שהיכולת האנושית הזו מרגשת אותי מאד. על אחת כמה וכמה, כשזה שלי.
אבל כל הידע והניסיון האלה לא היו עוזרים בלי הדבר המרכזי, החשוב ביותר, שאפשר לרועי וארז להפוך למשפחה: אישה אחת בעלת לב ענק, שהחליטה שהיא רוצה להעניק לזוג אחר את מתנת האושר המשפחתי. היום, אחרי שפגשתי והכרתי את האישה המדהימה הזאת, אני יכולה להגיד ללא ספק: זה לא בגלל בצע כסף. נכון שהיא תהנה מתשלום חביב למדי, אבל זו לא הסיבה המרכזית שגרמה לה להיות פונדקאית, בוודאי שלא כזו שנושאת ויולדת תאומות. כסף יכול לקנות רחם, אבל שום סכום שבעולם לא יכול לקנות את השיתוף המוחלט, הרגישות העמוקה והתמיכה המחייכת שהיא העניקה לאבות הנרגשים לאורך כל ההיריון כולו. גם לא את הניצוץ המאושר שבעיניה כשהתבוננה באבות הטריים מחזיקים את בנותיהן. הוא בוודאי לא היה קונה את הנתינה הכל כך מלאה שהיתה בה באופן כל כך טבעי שבזכותה היא אפשרה לי, אדם זר שהיא פגשה רק כמה שעות קודם, להיות בחדר הלידה ולהפוך לחלק פעיל מלידת הנכדות שלי. איך אפשר להגיד תודה למי שנתנה לך מתנה שבכלל אי אפשר לתאר?
עכשיו אני יושבת בחדר בית החולים, מתבוננת בפלא החיים הכפול הזה. אני כבר לומדת להכיר כל אחת מהן, את הדמיון ואת ההבדלים ביניהן. דפנה כבר החלה עם כאבי בטן, דניאל כבר מבסוטה מהמוצץ שלה. שתיהן פועות בקולות רכים של מי שרק מתחילות לגלות את העולם בעוד האבות שלהן ישנים. מילים הן הסביבה שלי, אחד הכלים החשובים ביותר שיש לי בעולם. אבל אפילו אני לא מוצאת את המילים שבאמצעותם אפשר אפילו להתקרב לתאר את כל הסיפור הזה. אני אמנם מנסה, אבל תדעו שכל מה שאני מתארת צריך להיות מוכפל פי כמה כדי להתקרב לדבר האמיתי.
זה סיפור שכולו רק טוב ואהבה. בין בני אדם, בין זוגות, בין בני משפחה. אף אחד לעולם לא יצליח לשכנע אותי שיש פה ולו קורטוב של משהו לא נכון. ולאלה שמנופפים בכל מני סימנים, אסמן בחזרה: הן נולדו ביום שלישי. פעמיים כי טוב. טוב מאד.
נ.ב. כל הנשים-בהריון-ובלידה שסביבי כרגע גרמו לי להבין סוף סוף איך קרה ששכחתי את כל נושא הויזה. אלמנטרי, ווטסון: זו היתה טפשת הריון :-). עניין של הזדהות.
