יש משהו קסום בציפייה למשהו שמאד כמהים לו. הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו בהמתנה הוא לעיתים קרובות מאד הרבה יותר פנטסטי מההתגשמות שלו
המסע לאתיופיה משאיר חותם בלתי מחיק. שלוש שנים תמימות עברו, ואני זוכרת כל פרט מאותה תקופה. איך אפשר לשכוח דברים שנצרבים בעור, שלא לדבר על הלב.
מרחבי הגבעות באזור אמבובר שבצפון אתיופיה נראים כמו הגבעות באזור יבנאל. קצת ירוק, קצת צהוב, כמה עצים, הרבה עשב. ריבועי שדות טף מעובדים, כמה עזים ופרדות. פה ושם איזה מעיין מקפץ בין הסלעים, מתיז טיפות מים שזוהרות בשמש הקופחת. כמה צריפים מגובבים יחד, בית ספר עשוי פחונים, ילדים משחקים בחוץ. פסטורליה.
על אחת הגבעות, מבנה שנראה כבית. מוקף גדר המבודדת אותו מהסביבה, קצת נחבא אל הכלים, כמו נערה המסמיקה בביישנות רגע לפני שהיא מצטרפת למסיבה. צנוע, נמוך ממרבית העצים שבסביבה. על השער שדרכו נכנסים אל כר הדשא המקיף אותו, כמו גם על גג המבנה עצמו, מתנוססים מגני דוד. כך מתגלה לעינינו בית הכנסת באמבובר, כפר שהיה מאוכלס פעם על ידי ביתא-ישראל, קהילת יהודי אתיופיה. אנחנו מבקרים בו עם מאיה, נכדתו של מי שייסד אותו. זו הפעם הראשונה שהיא שבה לאתיופיה מאז עלתה ארצה, כמה עשרות שנים לפני כן. פעם בשנה, בכ"ט בחשון, היו כל יהודי האזור מתאספים בו כדי לחגוג את "חג הסיגד" – חג המציין את הסגידה לירושלים, הכמיהה למה שהיא מייצגת, לחלום השיבה אליה. זו יכולה להיות ירושלים שבמציאות, או כל ירושלים מטאפורית שאנו חולמים עליה. וכראוי לסגידה, כדי לבטא אותה צריך לעשות אותה תוך מסע עלייה למקום הכי גבוה באזור. צריך לעשות זאת בכלי לבן. יש לצום, ולאחר מכן לערוך סעודה קהילתית. הסגידה והכמיהה לירושלים, לאותו מקום שעליו שמענו בימים וחלמנו בלילות ושאולי אפילו ביקרנו בו פעם בדמיון או במציאות ושאנחנו כל כך, כל כך רוצים לחזור אליו.
ולקוות שתפילות הכמיהה, תתגשמנה.
יש משהו קסום בציפייה למשהו שמאד כמהים לו. ההתרגשות של ה"לקראת", השאלות והדמיון המתעורר וחושב – איך בדיוק יקרה מה שאנו מצפים לו, איזה מן מסע יהיה לנו, איזו צידה חשוב לקחת לדרך, מה הקשיים והסכנות האורבים לנו, כיצד נתגבר עליהם. לדמיין מה מחכה לנו כשנגיע, אילו טעמים וריחות נקלוט בחושינו, איזו מוסיקה תתנגן. הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו בהמתנה הוא לעיתים קרובות מאד הרבה יותר פנטסטי מההתגשמות שלו. ביתא ישראל הבינו את זה, כנראה, כשבחרו בשם "חג הסיגד", שאתמול נפתחו הארועים המציינים אותו ושיחול בדיוק בעוד חודש, כ"ט בחשוון.
המבט בעיניה של מאיה הוכיח, שכל אחד מאתנו נושא בלבו את הסיגד הפרטי שלו. וכמו שרחל כתבה, לפעמים כל מה שאפשר לעשות זה לחשות ולהמתין לאות שיוביל אותנו לשערי ירושלים.
וכמו נח, לקוות שזה יהיה הקשת בענן.
