כל אידיאולוגיה המיושמת בהתלהבות עיוורת ועקשנית, מתוך קנאות לערך עצמו, בלי שהיא נותנת מקום לשאלות, לשינויים ולסובלנות כלפי תפיסות ואידיאולוגיות אחרות, סופה להביא לאובדן שיקול דעת ולהצתת להבות.
קשה, קשה הפרשה שלנו השבוע. בשיא השמחה של חנוכת המשכן, בעיצומה של התרוממות הרוח והתקשורת המוצלחת עם אלוהים, כשכל העם רן מרוב אושר, שני נערים, בניו של אהרון, כל כך מתלהבים, כל כך מתמלאים ברצון להוכיח שהם יודעים לעבוד את האל, כל כך מתנשאים בחשבם שהם יודעים הכול נכון יותר מכולם – שהם מפריזים בהתלהבותם עד כדי מוות. בניו של אהרון הקריבו אש זרה, כלומר – אש שלא צוו להקריב, ולכן נענשו בעונש הנורא מכול: בעיצומו של הביטוי לקנאות הדתית הנעלה שלהם, הם נשרפים בלהבות.
כמעט בכל היבט שנבדוק בתרבות האנושית, אנו יכולים להבחין בתוצאותיה של קנאות יתר. כל אידיאולוגיה – דתית, מדינית, כלכלית או חברתית – המיושמת בהתלהבות עיוורת ועקשנית, מתוך קנאות לערך עצמו, אך ורק "לשמה", בלי שהיא נותנת מקום לשאלות, לשינויים ולסובלנות כלפי תפיסות ואידיאולוגיות אחרות, סופה להביא לאובדן שיקול דעת ולהצתת להבות.
בני אהרון נסחפו לרמת קנאות, שהתורה לא רק מתנערת ממנה, אלא מוקיעה אותה. הם אינם היחידים הנענשים על קנאות יתרה. בניגוד לתדמית הנפוצה שלו, אליהו הנביא היה נביא זעם קשוח, איש קנא ונוקם בשם האל. יש המפרשים שבגלל זה הוא אינו זוכה למנוחה עד ימינו: הוא מבקר אצלנו מימי התנ"ך ועד שיבוא המשיח, מתקן את ימי קנאותו, כדי שבאמת יוכל להיות "זכור לטוב".
בשפה העברית המילים לב, התלהבות ולהבה דומות זו לזו. חיים ומוות ביד הלשון: כמה קל להלהיב את הלב, כמה קל להפוך התלהבות ללהבה, כמה קשה לשמור שהלהבה תחמם את הלבבות מבלי לכלותם. סיפור בני אהרון מבהיר: קנאות לשמה – לא בבית ספרנו. אצלנו תפעילו מחשבה ושיקול דעת ותישמרו לנפשותיכם מקנאות עיקשת, ולא משנה אם היא בשם השם. מי שלא יעשה זאת – התלהבותו תהפוך מלהבה מחממת ומחבקת ללהבה שורפת ומכלה.
בניו נשרפים, ואהרון דומם. דממה אינה סתם שתיקה. דממה היא קולו הנורא של השקט המוחלט, ההיעדר המדמם, מדמם בעצמו ומדמם את האחר. לא לחינם התגלה האל לאליהו "לא ברעש" וגם "לא באש", אלא בקול דממה דקה.
יש הטוענים שאהרון דומם כי הוא מקבל את דין האל, לטוב ולרע, וכי בזכות קבלה כנועה זו הוא מקבל שכר. איזו דוגמה איומה של יצא שכרו בהפסדו.
אבל יכולה להיות עוד סיבה שבגללה אהרון נדם.
הוא מלא רגשות אשם. הוא יודע כי הנחה את בניו לאמונה עיוורת, כי לימד אותם להתלהב מעבודת האל, לאהוב את עבודת המשכן, ושכח ללמדם גם סלחנות, סובלנות, גמישות ואורך רוח. אולי בגלל זה, נאסר עליו אפילו להתאבל. ובמצב הזה, מול תוצאות אחריותו, אהרון מרכין ראש, ודומם.
