לו אברהם היה נוהג כצאצאיו יראי השמים, הוא היה ממשיך לראות את אלוהים מפתח האוהל, לא היה קם אל אורחיו, ולא היה מקבל את בשורת לידתו של יצחק. במילים אחרות: הוא לא היה ראוי להיות אברהם אבינו
בשבוע שבו ציינו את יום הזכרון לרצח רבין, שבוע שבו בכל יום דנו על הפילוג בחברה הישראלית, על שנאת חינם ועל תוויות שאנחנו שמים על עצמנו ועל אחרים, היוצרות נתק וחשד מיותרים, שבוע שבו כל מיני דורשי טוב גלגלו עיניים ודיברו בפאתוס על מה ראוי ונכון לעשות לצורך קירוב הלבבות, נזכרתי גם בסיפור הבא, שהתרחש ממש לאחרונה:
חברים שלנו חיתנו בשעה טובה ובאהבה רבה את בתם. ומכיוון שהמצווה לשמח כלה בחופתה היא אחת המצוות החשובות הקיימות, כזו שמצדיקה אפילו עצירה מלימוד תורה של גדולי החכמים, שמחנו מאד להשתתף בחגיגת הכלולות, לשמוח עם ולשמח את לבם הרחב והנדיב של חברינו. כמונו הגיעו אורחים רבים לחתונה, מכל קצווי הקשת החברתית של ישראל, והשמחה היתה אמיתית, גדולה ומגוונת.
אבל כמה ממכריו המשמעותיים ביותר של אבי הכלה, אנשים המלווים אותו ונהנים ממנו ואתו כבר שנים הרבה ושסיסמתם המוצהרת היא "קירוב לבבות ואהבת כל בני ישראל באשר הם", בחרו שלא להגיע ולא לשמוח אתו בשמחתו. הם אורתודוקסים, הסבירו, ולכן לא יכולים להשתתף בחתונה, שהיתה רפורמית. רובם אפילו לא טרחו לשלוח ברכת "מזל טוב". הנה כי כן, ברגע האמת, התגלה שקירוב הלבבות ואהבת ישראל אינם ניתנים בכל תנאי, אלא תלויים בדבר וניתנים באופן חד-סטרי בלבד: לעומת אותם רבנים, עוד לא מצאתי את החילוני שלא יבוא לחתונת חברו הדתי מכיוון שהוא יידרש לשבת בנפרד מאשתו כל הערב.
ראוי להודות שהיעדרות זו לא הצליחה לקלקל את גודל השמחה, אבל בכל זאת, יצרה איזה צל קטן. שאם לא כן, לא היו מציינים זאת הורי הכלה ממש למחרת החופה.
הארוע המצער מאד הזה הזכיר לי טקסט שכתבתי לפני כמה שנים בהקשר של פרשת "וירא". לקחי אברהם אבינו, שאנו עסוקים בקריאתם בשבועות אלה, הם מורכבים מאד. הבחירות שלו, תהליכי החשיבה, ההתנהגויות שיש לאמץ או לדחות והטעויות שיש ללמוד מהן – כל אלה מעידים דווקא על גדולתו האנושית. לצד כל אלה, פרשת "וירא" מכילה גם את אחד הלקחים היפים שראוי ליישם בכל זמן.
כי כשהוא ראה את שלושת האנשים מתקרבים, הוא לא התחיל קודם כל לדבר אתם כדי לשמוע מה המבטא שלהם ולדעת אם הם שייכים לעדה "הנכונה" או לעם "הנכון"; הוא גם לא בדק תחילה מהן דעותיהם הפוליטיות, איזו נטייה מינית יש לכל אחד מהם ואפילו לא אם הם מאמינים באל אחד, שלא לדבר על האם הם בוחרים לבטא את אמונתם כמוהו. בוודאי שהוא לא שיער שהם מלאכים. הוא פשוט רץ לקראתם במאור פנים, התחנן בפניהם שיסכימו להתארח אצלו, ודאג להכין להם מקלחת להתרעננות וסעודה טובה (על זה שהוא הגיש להם עגל עם חמאה וחלב, לא נדבר הפעם…).
ולא סתם, אלא שאת כל זה הוא עשה, לפי המדרש, תוך מתן קדימות לאירוח בני אדם על-פני שיחה עם אלוהים. כי אברהם יושב בפתח האוהל, רואה את האל, ותוך כדי זה פתאום רואה שלושה אנשים – ועוזב הכל ורץ אליהם, למרות שהוא מעולם לא למד מלונאות ולא חשב שהם יהיו אורחים שמשלמים. מכאן הסיקו ולימדו חכמינו כי עלינו לקבל כל אדם בסבר פנים יפות. כל אדם, גם זה שאינו תמים-דעים אתך, זה שחייו אחרים, זה ששייך לקבוצה שונה משלך, זה ש"העדפותיו" או "נטיותיו", איך שלא נקרא לזה, אחרות.
וכאילו להדגיש את הלקח הזה, האגדה מספרת כי אברהם חשב שהם עובדי עבודה זרה, כאלה המשתחווים לאבק רגליהם. ומה עשה היהודי הראשון, אבינו הראשון, זה שאנחנו צאצאיו ואמורים ללכת בדרכיו, ללמוד את ערכיו ולנהוג כמוהו? האם התעלם מהם, נטש אותם, גירש אותם, שרף צמיגים, זרק אבנים, צרח במלוא גרונו "תועבה" תוך הנפת שלטים? האם הוא קודם כל גייר אותם, או בדק שהם נימולים/נשואים לנשים/מקיימים מצוות כהלכה? לא. לא רק שהוא לא ניסה לכפות עליהם את דרכיו, מחשבותיו או אמונתו, ולא רק שהוא נזהר זהירות כפולה ומכופלת שלא לבייש אותם, הוא מזמין אותם להכנס אל תוך ביתו. פנימה ממש! בעדינות, ברוך, הוא מציע להם לרחוץ רגליהם מהדרך, פעולה הנדמית כהתרעננות פשוטה אך גם מונעת שלא תכנס עבודה זרה לאוהל. גישה פשוטה, מבריקה, נבונה ומלאת רגישות וחמלה כלפי אדם – כל אדם, באשר הוא.
איזה שיעור נפלא בהומניות בסיסית, פשוטה, המכבדת כל דיכפין באשר הוא. מקסים.
וזה לא שאברהם רך לבב, פרייר, חנון שלא יודע לשמור על זכויותיו. ליתר בטחון, כדי שלא נעלה משהו כזה על דעתנו, הפרשה מיד מספרת על ההתמקחות וההתדיינות שהוא עושה עם – לא פחות – אלוהים בעצמו. כמו תגרן בשוק, הוא עומד מול פני האל ובלי להניד עפעף, בנימוס שבקלות יכול להראות כחוצפה, מתמקח: חמישים צדיקים, ארבעים וחמשה, ארבעים… הוא גם לא מהסס לשחק קצת עם האמת, כשהוא מציג את שרה כאחותו כדי להציל את עצמו – פעמיים. לא שתיים משעותיו היפות, אבל גם זה חלק מטבע האדם. ואברהם הוא אדם, כבר אמרנו?
תארו לכם מה היה קורה לו אברהם היה נוהג כמנהג צאצאיו יראי השמים, אלה שחרדת השמירה על קודש חשובה בעיניהם מכל. המדרש על אנשי סדום, שגם הם חלק מפרשת השבוע, טוען כי למראית עין, הייתה חברת סדום מלאה ביראת שמים. את הפסוק "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד" (יג, יג), ביאר רבי מנדלי מקוצק בחריפות שראוי לתת עליה את הדעת: "ואנשי סדום רעים וחטאים", בכל מה שנוגע למצוות שבין אדם לחברו הרבו במעשי רמייה ונבלה, אבל "לה' – מאד!", באיסורים ובחומרות שבין אדם למקום, הם היו "לה' מאד", קנאים ומטיפי מוסר לכל העולם. גם את מעשיהם הנקלים והנבזיים ביותר עשו, כביכול, "לשם שמים". קדושה קודמת לכל. הפרשה מספרת מה בדיוק קורה להם. זו גם אחת הפרשנויות הניתנת ללקח בני אהרון, שהיו קנאים לה' יתר על המידה ולכן נענשו במוות נורא. בין אם מקבלים פרשנות זו ובין אם לאו, דבר אחד ברור: לו אברהם היה נוהג בדרך זו, הוא היה ממשיך לראות את אלוהים מפתח האוהל, לא היה קם אל שלושת אורחיו, בוודאי לא היה מקבל את פניהם מבלי לבדוק היטב אם לפניו עומדים אנשים הנוהגים באמונתם בדיוק כמוהו, ולא היה מקבל את בשורת לידתו של יצחק. במילים אחרות: הוא לא היה ראוי להיות אברהם אבינו.
כנראה שגם לאותם רבנים, שהעדיפו "קדושה" על פני שמחת אדם, אין סיכוי להיות אברהם אבינו. אפילו לא להתקרב.
