רגע לפני שבת: על תמימות ופחדנות, או: הוקינג ולקחי כתה ה'

חרם, או נתק, היא דרך פחדנית. זו דרכו של מי שאינו מתמודד, אלא בורח. שום קושי או אי-נוחות אינם מצדיקים זאת. במקום לברוח, דברו. זה נקרא להיות בני אדם

השבוע, בעיצומה של חגיגת מפגשים ושיחות עם זוכי פרס וולף למצוינות במדעים ובאמנויות לשנת 2013, התבשרנו כי זוכה פרס וולף מהעבר, פרופ' סטיבן הוקינג, מצטרף לחרם האקדמי על ישראל. המשמעות המיידית היא שהוא ביטל את השתתפותו בועידת הנשיא.

כשסיפרתי על כך לזוכי שנה זו, כולם ללא יוצא מהכלל הרימו גבה וגינו את מעשהו של הוקינג. "זה לא מתאים לאדם שהקדיש את חייו למדע," טענו, "לעסוק בחרמות כאלה בגלל מניעים פוליטיים. כנראה לחצו עליו מאד."

הפעם האחרונה שבה נתקלתי בחרם היתה בכתה ה', כשכמה ילדות החליטו לארגן חרם על ילדה אחרת בגלל משהו שהיא אמרה או עשתה. זה היה מעשה מביש, מרושע ובעיקר ילדותי מאד. המורה שלנו קראה לכל הכתה לשיחה רצינית וארוכה, ואחרי שהיא הקשיבה לכל הטענות של המחרימות, הביטה לכל אחת בעיניים והסבירה שיש דרכים רבות אחרות לפתור חילוקי דעות או אי נוחות. חרם, או נתק מוחלט כלשהו, היא אמרה, היא דרך פחדנית. זו דרכו של מי שאינו מתמודד באמת, אלא פשוט בורח. שום קושי או אי-נוחות אינם מצדיקים זאת. במקום לברוח, דברו. תתעניינו במי שעומד מולכם, גם לו יש מקום שחשוב להכיר ולהבין. במיוחד אם פעם הוא או היא היו חשובים לכם. נסו לפתור יחד את הבעיות, לא לברוח מהן. זו מטרתה הראשונית של התקשורת האנושית זו משמעותה של בגרות וזה נקרא להיות בני אדם.

בסופו של דבר החרם הופסק, אבל הילדה ההיא נשאה את הזכרון המר שלו עוד שנים רבות.

תמוה ומצער בעיני שאישיות כמו הוקינג, חבר בכיר בקהילה המדעית הבינלאומית, שהחקר, הדיון המשותף והחשיבה הלוגיים אמורים להיות נר לרגליו, לא מצא לנכון ליישם תהליכים אלה גם בהקשרים אחרים של חייו. הוא ממש לא חייב להסכים עם דרכנו, אלוהים יודע שגם בקרבנו יש לא מעט חילוקי דעות. הוא יכול אפילו להעביר ביקורת קשה ולטעון את כל טיעוניו, גם אנחנו עושים זאת. הוא יכול היה לבחור לבוא ולדון אתנו על דעתו, באופן ענייני וישיר. אם יש משהו שלמדנו בכתה ה' הוא, שיש שתי דרכים שאפשר ללכת בהן: הדרך הקלה של הנתק וההחרמה, והדרך הקשה והמורכבת הרבה יותר, של ההתמודדות עם הדיאלוג. לצערנו, הוא בחר בדרך הקלה. כשאדם כמוהו עושה זאת, זה מצער במיוחד.

לא מעט אנשים שאלו אותי מדוע אנחנו לא דורשים ממנו להחזיר את פרס וולף. היה מי שהרחיק לכת ואף טען שזו תמימות או הרכנת ראש מוגזמת מצדנו. לטעמי, דרישה וטענה כזו מתאימה למי שבוחר להצטרף לסוג האנשים המחרים אנשים אחרים. אנחנו לא בוחרים להיות חלק מקבוצה זו. סטיבן הוקינג קיבל פרס וולף על מצוינות מדעית, וזה לא השתנה רק בגלל שהוא לא מסכים אתנו ולא השתנה אפילו אם הוא ממש לא סובל אותנו. הוא עדיין אחד הפיסיקאים המצטיינים בעולם, ואנחנו אחת המדינות הבודדות בעולם שרואה חשיבות עליונה בקידומה של מצוינות כזו, לטובת בני האדם – כל בני האדם, באשר הם. זו הקבוצה שאנחנו בוחרים להמשיך להיות שייכים לה. לכן, לא רק שלא נבקש שהוא יחזיר את הפרס, אלא נמשיך להוקיר ולקדם מצוינות אנושית במדעים ואמנויות, ללא הבדלי דת, מין, מעמד סוציואקונומי – או השקפה פוליטית. אם זה הופך אותנו לתמימים, יהי כן. טוב להיות תמימים ורודפי מצוינות מאשר מחרימים ורודפי אנשים אחרים.