ורק ללילות הקרים ביותר יש ריח אחר. ריח שמלווה בריחם של קטיף פטריות ביער, מדורות חורף עליזות ולמעלה מעשרים שנה של חברות אמיצה שנקטעה באחת
אין כמו החורף כדי להזכר, שללב עונות משלו. יש משהו בחורף, בשמים האפורים-שחורים, בקולות הגשם, בקור שבחוץ לעומת החום שבפנים, שגורם לך להתכנס אל תוך מחשבותייך, להרהר, לצלול לעומק ולשוב ולעלות כדי לצלול בחזרה. משהו פנימי, סיכומי, אפילו נוסטלגי.
חורף פרושו עננים, גשם, שלג, וקור, אבל בכל מקום לחורף יש ריח אחר. בציריך יש לאוויר ריח של כל מצבי הצבירה של המים. בלונדון נישא באוויר ריח של ערמונים קלויים. בניו-יורק, ריח הבוטנים המסוכרים עולה ומתערבב בהבל האדים המושלכים מהרכבת התחתית. בפלורידה בכלל אין חורף.
ופה, החורף תמיד העניק לי ריח של פרי הדר. בכל שנה, אני יודעת שהחורף הגיע כשניחוח קלמנטינות קלופות וריח מיץ תפוזים טרי נישא באוויר. זה בכלל לא קשור לגשם או לקור. זה עניין אישי, וזה עניין של ריח.
הריח הזה מביא אתו זכרונות. שירים שכבר מזמן שלחו עורקים בדמי מתרפקים בלבי בנועם, שתלתם ניגונים בי אמי ואבי. חדר קטן ובו מיטה ענקית, מכוסה סדינים ופוך לבנים כשלג, כל כך לבנים שזה צורב את העין, מקושטים בחוט רקמה לבן אף הוא ופריכים מרוב עמילן. לצד המיטה עומד ארון עץ כבד, דלת אחת שלו מכילה חלון זכוכית המכוסה מבפנים ברקמת תחרה, שלא יראו את התחתוניות והשמלות שמאחוריו. באמצע החדר תנור נפט מפיץ חום, ריחו מסחרר מעט, מרדים משהו. אני אצל סבתי, מכורבלת מתחת לפוך, בידי ספר קריאה, קולות הגשם בחלון. מבחוץ חודר ניחוח של עלים ואדמה שטופים בעיר שפעם באמת היתה עיר-גנים, נישא על-גבי אוויר צלול ושקט של לילה. וסבתא נכנסת, בידיה צלחת מרק חם ריחני, קערה של קלמנטינות קלופות ומפורקות לפלחים או כוס מלאה מיץ אשכוליות אדומות שבזה הרגע נסחטו וכמה עוגיות חמאה. היא מושיטה את מרכולתה לעברי ומצווה: קחי, תאכלי, זה בריא. זה יעשה לך לחיים אדומות. וכשהיא רואה שאני לוקחת היא מתיישבת לידי, בודקת איזה ספר אני קוראת ומתחילה לבחון אותי, שואלת לפרטי הסיפור ומוודאה שאני אכן מתרכזת בקריאה. כשנחה דעתה מהתשובות, היא מתחילה לברך. בכורת נכדי, היא אומרת, הלוואי שתמיד יהיה לך סיפור טוב לספר ולהתעניין בו.
כמה יופי פשוט, כמה הנאה ובריאות בסיסיים, איזו מנוחת קודש מטרדות היומיום, כמה חיים יש בזכרונות האלה. ריחות, צלילים ומילים שחיינו התברכו בהם. אני נזכרת ביופי הזה בכל חורף, בכל פעם שאני מכינה מרק, בכל פעם שעוגיות טריות נאפות בתנור, בכל פעם שיורד גשם. קצר ככל שיהיה, מדאיג במיעוט גשמיו או סוער וסוחף עד שנתיבי איילון מזכירים לנו שיש בארץ הזו גם נחלים, לחורף ריח משלו.
— ורק ללילות הקרים ביותר יש ריח אחר. ריח של אימה, תמהון תהומי וכאב בלתי נתפסים. ריח שמלווה בריחם של קטיף פטריות ביער, מדורות חורף עליזות ולמעלה מעשרים שנה של חברות אמיצה שנקטעה באחת. כי לפני חמש שנים, בלילה הקר ביותר בשנה, נפרדנו בפתאומיות אכזרית מעמי. הריח הזה לוקח כבן ערובה את כל החושים והמחשבות האחרים, מוחק הכל בעוצמתו. אין לו ממד של זמן. השנים שעברו לא הביאו אתן את המילים. הימים לא גמלו בהבנה, השלמה או אפילו נוסטלגיה. כמו היו יישות נפרדת, הזמן והמרחב חוברים, והם מוסיפים נדבכי ארועים, שכבות של עשייה, משמעויות של חיים שעוצמתם לא עוצרת, ממהרת לדרכה בלי לעצור, בלי להעניק סליחה, הסבר או נחמה.
כדרכם מימים ימימה, הזמן והמרחב מתקדמים, בלי לעצור ולהתחשב. מוסיפים מעגלי פריחה, אנשים, רגשות וחוויות. זוגות מתלכדים, ילדים נולדים, חברויות נוצרות או ממשיכות. הם זורמים, נלהבים אל מרומי פסגות של הישגים, נזהרים לצד מדרונות צופני איום ומתעמקים בהתפתחויות של מכלול המרכיבים הנקרא חיים.
ולצידם, בקפאון המצמרר של אובדן, יושב גוש בגרון, בתפר שבין הצוואר לבין החזה, מתכדר בעיקשות שאי אפשר להמיס או ללטף, נוכח. כל הזמן, בכל מקום, נוכח.
ולנו לא נותר אלא ללמוד לחיות עם זה ככה, לא רחוק, לא פחות, תמיד כואב. עם נקודת קפאון שבה אין זמן, אין מרחב, אין שינוי. נקודה שתמיד תשאר שלו.
