לא רק שקשה לנו לוותר על הנחות יסוד שלאורן אנחנו חיים, קשה לנו בכלל להציב עליהן סימני שאלה. אנחנו משועבדים להן
אוי, הקלות הבלתי נסבלת של המהפך הקיומי. באיזו קלות אפשר ליפול מפסגה גבוהה אל תהום השיעבוד. בהבל-פה של כמה פסוקים, עם שבניו היו ממנהיגי הארץ הגדולה, החזקה והמתקדמת ביותר של האזור כולו הופך לעם עבדים שייסוריו כבדים.
אם ספר בראשית לוקח אותנו בדרך הבריאה, לידתה של האנושות וסיפורם של אבות ואמהות האומה, ספר שמות ייקח אותנו לסיפור התגבשותנו כאומה. זו דרך ארוכה, מפותלת ומלאת הסתבכויות שמחכה לנו לאורך ספר שמות כולו, תהליך מרתק ובו הרבה סיפורי-משנה, גיבורים, אירועים ופיתולים. מעל לכל – זה סיפור מסע של עם לעבר זהותו, זהות שתוסיף להיות נושא לדיונים, התלבטויות וסערת רגשות לדורות.
איזו פתיחה מופלאה מספקת פרשת שמות לסיפור הזה! יש כאן כל המרכיבים של טלנובלה קלאסית: מלך רשע, אדונים ועבדים, עינויים ועבודת פרך, חוק לרצוח את כל ילדי העבדים, נשים שמתחכמות ומוצאות דרכים לעקוף את רוע הגזירה.
ותינוק אחד. כבר בפרשה הראשונה של הספר אנחנו למדים שהוא עומד להיות ה-מנהיג, ושלמרות שהמציאות היא קשה ואכזרית, הדרך לצאת ממנה עומדת להיות ארוכה, קשה ואכזרית לא פחות.
את הסיפור הזה אנחנו מצווים לא רק לזכור, אלא לשנן שוב ושוב באוזני ילדינו. לא רק את ההצלה, הגאולה, הברית, המולדת – אלא בראש ובראשונה לזכור את ייסורינו במצרים.
יש סיבות שונות שבגללן אנו מצווים לזכור את ייסורי מצרים, כמו למשל החובה שלא לנהוג באחרים כפי שנהגו בנו. זיכור שעבדים הייתם, כאשר הגלגל יתהפך ושוב תהיו אדונים לגורלכם – הקפידו שלא לנהוג כך בנתונים למרותכם. באיזו קלות אנו שוכחים את הלקח הזה, אפילו בהתנהלותנו בינינו לבין עצמנו.
אבל יש עוד משהו.
למרות שהם סבלו, בני ישראל לא ממהרים כל כך לצאת מהמצב בו הם נתונים. הייאוש המוכר הוא הרבה יותר נוח. זו תופעה שעוד נבחין בה בפרשות הבאות: הפחד המשתק ממה ששינוי כל כך יסודי באורחות החיים יביא אתו. את הסבל שלי אני כבר מכירה, ולכן אמצא כל תירוץ אפשרי להצדיק את דבקותי בו. כל שינוי דורש ויתור, מי אמר שהמצב החדש לא יהיה סבל אחר, אולי אפילו יותר קשה.
וזה עינוי הנפש האמיתי: השיעבוד המוחלט להנחות יסוד שלאורן אנחנו חיים. קחו, לדוגמא, את הנחות היסוד שלנו בנושא בסיסי כל כך, כמו חינוך. אני זוכרת את ההתנגדות העזה שנתקלתי בה כשאמרתי, כבר לפני למעלה מעשור, שכבר אין שום הצדקה לכך שהילדים שלנו סוחבים על הגב ספרי לימוד. היום, למרות שזה כבר נראה טרויאלי, הם עדיין עושים זאת.
עכשיו, חישבו על הנחת היסוד הבאה: בכתה א', אנחנו מלמדים את ילדינו לשרטט אותיות – כלומר, לכתוב בעפרון. מישהו מעז לשאול, למה זה עדיין נחוץ? קשה לתאר את התדהמה שאני נתקלת בה כשאני מעזה לשאול שאלה, הנתפסת כמאד פרובוקטיבית. כן, אני מכירה היטב את כל התשובות. הנפוצה שבהן היא "זה חשוב לפיתוח מיומנויות של מוטוריקה עדינה של כף היד, האצבעות, את יודעת". אבל את המיומנויות האלה בדיוק אפשר לפתח גם בדרכים אחרות, כמו נגינה, פיסול, ציור. למה דווקא לשרטט אותיות כשכל האמצעים היום משתמשים במקלדת? אולי את הזמן הנדרש להם לרכוש מיומנויות כתיבה בעפרון נקדיש ללימודי מוסיקה, אמנויות, שכבר מזמן לא נלמדים כראוי, אם בכלל? הרי בכך נרוויח כפליים. לא, אומרים לי. זה שינוי קיצוני מדי. למה?
גם את התשובה הבאה שמעתי: "זה עניין הישרדותי. אם פתאום לא יהיה חשמל, או שהטכנולוגיה תתקלקל או לא תהיה זמינה…" נו, באמת. אם כך, כדאי שנוסיף לתכנית הלימודים גם יצירת אש מאבני צור, אחרת איך נשרוד כשהחשמל ייגמר, שלא לדבר על טיפוח סוס אישי לכל אחד, כי אחרת איך נגיע ממקום למקום כשהמכוניות יתקלקלו?!
והתשובה ה"משכנעת" מכולן: "אבל כך אנחנו עושים שנים, איך אפשר שלא ללמד אותם לכתוב?! "
אז זהו, שאני מאמינה שאפשר. אני עדיין מחכה לתשובה שתשכנע אותי אחרת. אם היא ישנה אצל מישהו מכם, אשמח מאד לשמוע.
לא רק שקשה לנו לוותר על הנחות יסוד שלאורן אנחנו חיים, קשה לנו בכלל להציב עליהן סימני שאלה. אנחנו משועבדים להן.
עם התחלת הקריאה בספר שמות, גם את זה אנו מצווים לזכור ולשנן:
למרות שקשה לשכנע אדון לוותר על עבדיו
הרבה יותר קשה מזה להוציא את העבדות מתוכנו.
