כשכל השאר כשל, כשהדרך בלתי ברורה, כשמילים איבדו את משקלן ונותרו נבובות, כשהבטחות התרסקו וכשסכיני הנתק חותכים, זה מה שנשאר. המוסיקה שכל אחד מאתנו שר בלבו
המיתולוגיה המשפחתית מספרת שבגיל עשרה חודשים, התקשורת הראשונה המובנת לסביבה שהוצאתי מהפה לא היתה בדיבור, אלא בשירה. פקחתי עיניים אל הורי ושרתי בלי לזייף את השורה הראשונה של "יש בחיפה חתיכה". אולי לא הבחירה הכי עמוקה מבחינת מסר מילולי ראשון, אבל הבחירה הכי נכונה ונקייה מבחינה תקשורתית: מסתבר שבחרתי לתקשר באמצעות מוסיקה. אתמול בערב, שוב נזכרתי למה, והבנתי את יסוריה של המורה שלי לפסנתר שמנסה נואשות "להפוך אותי לקצת פחות רומנטית", למרות שרוב הסיכויים הם שזה לא יצליח. זו אמנם לא הפעם הראשונה שאנחנו קופצים להנות מפסטיבל הכליזמרים בצפת, אבל מאיזושהי סיבה בלתי ברורה זו היתה הפעם הראשונה שהבטתי קצת אחרת בפסטיבל המקסים הזה. רק מוסיקה יכולה ליצור את מה שראיתי שם. וכן, מה שאני ראיתי בהחלט שייך לעיניים של רומנטיקנית. מודה באשמה.
אלפי אנשים מכל הגילאים, התלבושות והמינים הסתובבו ברחובותיה של צפת. הם באו עם כיפות, כובעים, מטפחות, פאות, סרטים, קשתות ראש מעוטרות באוזני ארנבת או כוכבים מנצנצים ושלל תסרוקות, מקרחות ועד ראסטות או הררי תלתלים. בני שמונים צעדו עם הליכון ובני כמה חודשים התבוננו מתוך עגלות. לבושים בכל התלבושות שאפשר להעלות על הדעת, בגדי ליטאים חרדים, בגדי צעיפים צועניים-משהו, מכנסיים קצרים ושמלות מיני נטולות כתפיות. נעלי ספורט, סנדלים, כפכפים ונעלי עקב. הם ישבו על כסאות, על הרצפה, נשענו על הקירות וסתם עמדו או הסתובבו בסמטאות. אף אחד לא חשב שצריכה להיות הפרדה בין גברים ונשים, חרדים עמדו בצמידות לחילוניים גמורים, כיפות סרוגות התערבבו עם ציציות מופגנות שהתחכככו בנחת עם מכנסי ג'ינס, וכולם מתנועעים בקצב, שרים, מוחאים כפיים, לעיתים פוצחים בריקוד, מחייכים אל העולם כשמזהים מנגינה מסוימת או מקשיבים בריכוז לצלילים. העיניים שלהם לא אמרו ביקורת, הם אמרו שירה. כל סוגי המוסיקה התנגנו שם, מוסיקה יהודית-יידישאית שהחזירה את זכרונות השטעטל לצד מוסיקה מזרחית, מיטב המוסיקה הישראלית הותיקה והחדשה ומוסיקת עולם. גרסאות רוק, ג'ז ובלוז קיבלו חיים מרנינים שהתגשמו בנגינת סקסופון, קלרניט, גיטרה, כינור, עוּד, קולות גברים ונשים כאחד. לצד נגנים מקצועיים שהפליאו על הבמות, מצאנו בצדי הסמטאות ילדים, בני נוער ומבוגרים שניגנו להנאתם על כלים שהביאו מהבית או אילתרו במקום. כדרכם של פסטיבלים עליזים, לא חסרו גם אורות מרצדים, זיקוקים ודוכני ממתקים, אוכל ומזכרות שניקדו את הרחובות. היו רוכלים שהכריזו על מרכולתם בשירה, לשמחת לב העוברים ושבים. אפילו האדם הכי מרוכז-בעצמו לא יכול היה להשאר אדיש למראה השמחה הטהורה שהתנגנה שם. חגגנו עד השעות הקטנות, שוכחים שמחכה לנו עוד נסיעה ארוכה בחזרה הביתה. מהי נסיעה לעומת חוויה מרוממת נפש שכזו.
כשכל השאר כשל, כשהדרך בלתי ברורה, כשמילים איבדו את משקלן ונותרו נבובות, כשהבטחות התרסקו אל התהום וכשסכיני הנתק חותכים את האוויר ומגירים ממנו דם, זה מה שנשאר. המוסיקה שכל אחד מאתנו שר בלבו. נקייה, משוחררת מכבלים, נוגעת ונובעת מהלוז הפנימי.
בסוף הערב, בדרכנו בחזרה למכונית, שמענו שיחה בין כמה אנשים. שניים מהם, תושבי צפת, טענו שבימים רגילים, העיר שלהם די אפורה ומוזנחת. חוץ משלושת ימי הפסטיבל, הם אמרו. בשלושת הימים האלה, העיר משנה פניה והופכת למקום פועם ומתרגש. נזכרתי בשורה מתוך "שירי ארץ אהבתי" של לאה גולדברג, "רק שבעה ימים חגים בשנה, ועמל ורעב כל היתר".
לא סתם כתבה גולדברג שבימים כאלה, הלבבות פתוחים. אותה תינוקת פעורת עיניים, שהדבר הראשון שהיא עשתה כדי לתקשר עם העולם היה לשיר, כבר יודעת שזה חשוב גם בשאר ימות השנה.
