הזכרון אינו עוסק בדברים שקרו באמת, אלא בנארטיב שאנחנו משכנעים את עצמנו שהתרחש. היכולת הזו שלנו היא הבסיס לדמיון וליצירתיות שלנו
הזכרון הוא מספר הסיפורים הגדול מכולם. בספרו הנפלא "ביום שהמוסיקה מתה", טוען אופיר טושה-גפלה שלזכרון סגולה מעוררת קנאה לדלג על פערים, לקצר המתנות מורטות עצבים, לקבור רגעים מתים ולנכס לעצמו את זכות הבחירה. בפסקה יפהפיה (עמ' 44-45, שם), הוא טוען ש"לו הזכרון היה זרם באמנות, אין ספק שהיה אימפרסיוניזם. אדם לא מסוגל לזכור התרחשות לפרטי פרטיה, אלא רק את החותם שהשאירה בו." וכך, בהתגלמות הסיפור, הופך הזכרון לעפרון מחודד היטב ובעל מחק גדול. ברצותו יכתוב, ברצותו ימחק, ברצותו ישכתב.
פרשת "דברים". ממרחק של ארבעים שנה, דברים נראים אחרת. חומש דברים, אותו נתחיל לקרוא השבוע, עוסק בגרסא של משה רבנו לאירועים שחווה עם בני ישראל. לאחר ארבעים שנות נדודים, קשיים, רגעי שיא ושפל, שבע חוויות ומפוכח, הסיפור של משה לובש פנים וצורה שהזכרון שלו רוצה להעניק להם. זה לא בגלל שמשה לא זוכר מה בדיוק קרה. זה לא בגלל שהוא מנסה להיות מטיף שמעגל פינות למען מטרתו. זה בגלל שהוא, כמו כולנו, ניחן באחת התכונות המרכזיות המאפיינות את ההומוספיאנס ומפותחות בנו יותר מאשר בכל יצור חי אחר: היכולת לספר סיפור מורכב, במובן הרחב ביותר של המילה. היכולת הזו משולבת בארבע יכולות נוספות: היכולת להסמיל אותו, היכולת להעביר הסמלה זו מדור לדור, היכולת לעצב וליצור מוצרים והמוטיבציה לשנות ולפתח, שוב ושוב, כל הזמן. מדובר במערכות מורכבות, משולבות ומזינות זו את זו, הכוללות מרכיבים קוגניטיביים ורגשיים כאחד, שהן המהות המרכזית של התובנה הטכנולוגית הייחודית לאדם (למתעניינים, אשמח לתת הפניות לחומרים נוספים).
והיא מתחילה בסיפור. די אם ניזכר בספינה של אכזיפרי, עליו כתבתי כאן בשבוע שעבר. אנחנו לא מסתפקים בסיפור ההפלגה המופלאה שנערוך ובתיאור הדברים שנגלה. אנחנו יוצאים ובונים ספינה כדי לבצע את ההפלגה הזו. וכדי שגם אחרים ידעו לעשות זאת, הסכמנו על מערכת סמלים שתשאיר הוראות מפורטות גם לבאים אחרינו. אלה, בתורם, לא יסתפקו בבניית אותה ספינה ויציאה לאותה הרפתקה בדיוק, אלא יחפשו דרכים לשפר ולהרחיב אותה. ספינה גדולה יותר, מהירה יותר. מקומות חדשים לגלות. סיפורים חדשים לספר.
כי הזכרון אינו עוסק בדברים שקרו באמת, אלא בנארטיב שאנחנו משכנעים את עצמנו שהתרחש. היכולת שלנו לעשות את השינויים האלה על "מה שהיה באמת" מאפשרת לנו לעשות אותם גם כלפי העתיד, והיא הבסיס לדמיון וליצירתיות שלנו. היא הסיבה לכך שאנחנו לא בונים את אותו ה"קן" שוב ושוב, לא מסתפקים בתנועת רגלינו כדי לעבור ממקום למקום ולא מסתמכים רק על מה שייקרה בדרכנו. אנחנו יצורים מעצבים. את הסביבה, את חיינו בתוכה, ואת הסיפור שאנחנו בוראים כדי לתאר את המכלול הזה. לטוב או לרע? זו כבר שאלה פילוסופית שונה לחלוטין. רמז לתשובה אפשרית, מסוג התשובות שצריכים לעבוד כדי להיות ראויים להן, ניתן למצוא בהמשך של "ביום שהמוסיקה מתה". במשפט שרק בשבילו היה שווה לקרוא את כל הספר כולו, אומר טושה-גפלה: "רוב הזמן החיים צנועים, שקולים ונטוליי מניירות, אך מפעם לפעם תאוות הרהב משתלטת עליהם והם אונסים אותנו להתפעם."
המוסיקאי ג'רארד ווי אמר: יום אחד, חייך יחלפו מול עיניך. וודא שהם יהיו ראויים לצפייה. זכרון הדברים של משה בהחלט שווה צפייה. לא נותר לנו אלא לוודא שגם זכרון הדברים של החיים הפרטיים של כל אחד מאתנו יהיה כזה.
שבת שלום,
ליאת
