בכל שנה, במחזוריות קבועה, אלה כללים שראוי לזכור. עבודה משותפת, שמחת הארץ, זכרון העבר, הווה ובו כבוד, צניעות ושוויון הזדמנויות לכולם, הבטחה לעתיד. רק אז, נורשה לשמוח בפרי עמלנו ולומר: לנו הארץ לרשתה.
"וְהָיָה, כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ; וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם; וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה, בַּיָּמִים הָהֵם; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ; וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא, מִיָּדֶךָ; וְהִנִּיחוֹ–לִפְנֵי, מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ; וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב; וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים, וַיְעַנּוּנוּ; וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ, עֲבֹדָה קָשָׁה; וַנִּצְעַק, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ; וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת-קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ; וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה, מִמִּצְרַיִם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, וּבְמֹרָא גָּדֹל–וּבְאֹתוֹת, וּבְמֹפְתִים; וַיְבִאֵנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה; וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ; וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי, יְהוָה; וְהִנַּחְתּוֹ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיך; וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–וּלְבֵיתֶךָ: אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר, אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ." (דברים כ"ו, 1-11)
פעם, כשמכבים עוד היתה בתחילת דרכה, חג השבועות היה אחד החגים המרכזיים שלנו. נהגנו להביא את הביכורים שלנו לחגיגה קהילתית-יישובית גדולה. טנא אחר טנא הנחנו על במה מרכזית, והם מלאים בכל טוב: פירות השתילים הראשונים שנטענו בגינותינו, ירקות ראשונים ותבלינים צעירים, היה גם מי שהביא אפרוחים ואפילו גדי צעיר, רענן. בכל שנה, כל התינוקות החדשים של אותה השנה הועלו על במת החג, חלקם בסל-קל מתנדנד, אחרים בזרועות הוריהם.
היה משהו מאד בראשיתי בשנים ההן, תחושה של ימי בריאה. בריאתה של התיישבות חדשה, חלוציות מודרנית, יצירתה של קהילה. הבאת הביכורים, מפרי האדמה ועד פרי הבטן, סימלה את הקשר הצומח למקום – לאדמה, לנוף, לסביבה – ולזמן – לימים, לשבועות, לחודשים ולשנים שאנו חיים על אדמה זו, משקיעים בה זיעה, חשיבה ועשייה. רק מי שחווה הבאת ביכורים ממקום התיישבותו יודע, שזהו ביטוי יפהפה של התיישבות, בניית נחלה, הצמחת שורשים במקום.
הבאת הביכורים מזכירה לנו כמה מרכיבים חשובים בהקשר זה. בעידן בו אנו ממהרים להצהיר שאנו חיים בכפר גלובלי, בתקופה בה אחריות אישית היא מילה גסה, פרגון זה משהו נדיר שטורחים לציין אותו כשהוא קורה ותרבות ה"אני" שולטת, כדאי להיזכר בהם.
– אחרי שאנחנו מתיישבים בארץ, וכבר חושבים שעבדנו קשה ויש סוף סוף פירות שאפשר להנות מהם – אל נמהר להלל את פרי עבודתנו בטרם ניזכור שיש לנו שותפים: הגשם, האדמה הטובה, אור השמש המזין. זו עבודת צוות. לפני שלוקחים את כל הקרדיט, כדאי לזכור שלא עשינו את זה לבד. שלא יעלה לנו מיץ הרימונים לראש ושנזכור שמידת הצניעות חשובה בכל עת, גם ברגעים בהם נדמה לנו שאנו בראש הפירמידה.
– הטנא שלנו מכיל ביכורים, שהם סמל לעתיד מצליח ומעורר תקווה, נושא חשוב כשלעצמו. אבל על-יד ההבטחה לעתיד, אל לנו לשכוח לשים גם את זיכרון העבר. זו הברכה שתמיד תלך אתנו: פעם לא היה לנו טנא משלנו, היום יש. הוא מסמל את הדרך הארוכה שעברנו, את הדרור ויכולתנו העצמאית לחיות ולצמוח באדמה הקשה, התובענית הזאת. זיכרו מנין באתם, כמו שהזכיר לנו הרבה, הרבה שנים אחר כך יגאל אלון ז"ל (איפה המנהיגים הגדולים שלנו כשאנחנו צריכים אותם) : עם השוכח את עברו, ההווה שלו דל ועתידו נתון לשאלה.
– את הטנא עלינו להביא בכל שנה מחדש. הוא אינו תלוי בתקופה מסוימת, ואפילו לא משנה מי המנהיג הרוחני באותה תקופה – "הכהן אשר יהיה". כולם מביאים ביכורים, עשירים ועניים כאחד. לכולם הזדמנות שווה להיות חלק מהקהילה, הברכה אחידה לכולם, וכולם עונים אותה אחרי הכוהנים, כדי שלא לבייש את מי שלא יודע לקרוא בעצמו. כל הטוב שבטנא ניתן לי ולבני ביתי לשמוח בהם. לכל בני ביתי. אני, הלוי והגר. ההתייחסות שלי לבני ביתי תקבע את טיבו ואת האווירה שתשרור בו. זה נראה רלוונטי במיוחד בימים אלה.
– ולבסוף, חשוב להיזכר לרגע בתפקיד הכוהנים, מנהיגי הטקס כולו: הם לוקחים את הביכורים מכולם, אבל את הטנא עשוי הזהב או הכסף של העשירים עליהם להשיב לבעליהם. פעם, חשבו חכמינו שנוהג זה נועד לתת כבוד-יתר לעניים, שסלסלותיהם העשויות קש בעבודה ידנית, מתוך כוונה יתרה, נחשבות יותר מסלסלות קנויות, גם אם הן מפוארות. לכן זוכות הסלסלות הפשוטות להיכנס למקדש, והיקרות מוחזרות לבעליהן. על הרעיון שסלסלת זהב יכולה בקלות להפוך לשוחד בחירות, טובת הנאה או מקור ליצירת קשר בין הון לשלטון, חכמינו כנראה לא חשבו.
בכל שנה, במחזוריות קבועה כמו ימי השנה, כמו העונות וכמו פרשות השבוע, אלה כללים שראוי לזכור. עבודה משותפת, שמחת הארץ, זכרון העבר, הווה ובו כבוד, צניעות ושוויון הזדמנויות לכולם, הבטחה לעתיד. אז, ורק אז, נורשה לשמוח בפרי עמלנו ולומר: לנו הארץ לרשתה.
חג שבועות שמח ושבת שלום
ליאת
