הפתעה אוהבת באמצע השבוע יכולה לצבוע את כל היום כולו בקשת מרהיבה של צבעים
ירוק
"תהיי מוכנה בשש וחצי ליציאה. הכנתי הפתעה".
האיש שלי נוהג לעשות זאת מדי פעם, בתדירות מבורכת ומפנקת. לפעמים אני משחקת אתו בניסיונות ניחוש, לפעמים אני מפקירה את גורלי בידיו (טוב, תנו קצת להיסחף בתיאור, זה חלק מהכייף) ופשוט מחכה לראות מה יקרה. אחרי שלושים ושש שנה של הפתעות, הוא מעולם לא איכזב אותי (ולכל מי שדואג, תרגיעו: גם אני מפתיעה אותו בחזרה).
הפעם החלטתי לחכות בשקט. הוא לא הסכים לומר לי מה קוד הלבוש הנדרש, רק גילה שאין צורך בבגד ים או בחוטיני (לילך, יד ימיני הנאמנה, דווקא קיוותה שכן). התחלנו בנסיעה.
כביש שש לכיוון צפון. בכל פעם שעברנו מחלף מסוים בלי לרדת בו, הוא חייך לעצמו, מרוצה. אני רק המשכתי לשתוק. הילדים, שלא ידעו לאן פנינו מועדות, דווקא היו מאד סקרנים והווטסאפ המשפחתי השתולל מניחושים. רועי ניסה להתגרות שהוא דווקא יודע ולא יגלה, רותם ניסתה להוכיח בגרות של אחות בכורה ולכתוב בפרץ פולניות משעשע שהיא כבר תחכה בחושך ולא מנסה לנחש, בר העדיף להמשיך את עיסוקיו הצבאיים. בשלב מסוים דודי התייאש מהשקט החשוד שלי, והתחנן – נו, תנסי לנחש לאן אני לוקח אותך.
הצטרפתי למשחק.
במחלף נתניה הודעתי לו שאנחנו בטח נוסעים לאכול נקניקייה באיקאה.
לקראת קיסריה אמרתי שמדובר בשיט לילי בעקבות האוצר האבוד של הורדוס.
במחלף יקנעם פצחתי באיזכור העובדה שכבר מזמן לא ביקרנו את בני הדודים בזכרון יעקב.
בצומת יגור הודעתי לו שאם נמשיך ככה, כנראה שאנחנו נוסעים ללבנון.
ואז הוא פנה לחיפה. שם כבר הייתי משוכנעת שכל הסיבוב הזה היה הטעייה, ואנחנו יוצאים לסיור לילי בגנים הבהאיים ובשכונה הגרמנית, וכמובן – שווארמה חאזן שאין מצב שאנחנו עוברים בחיפה מבלי לעצור ולטרוף אצלו כמה צלחות. ההנאות הקטנות של החיים.
ככל שהתקדמנו לתוך העיר, הודיתי בשמחה שאין לי שמץ של מושג לאן נוסעים ולשם מה.
על בניין הסינמטק היה שלט ענק "גימלאיאדה – פסטיבל הגימלאים" שגרם לי לרגע של דאגה לגבי שפיותו של בעלי-שיחיה, ובבנין שלידו היה שלט של פסטיבל שירים רוסיים שגרם לי לחשוב על חזרה לשורשים. נרגעתי כשהבנתי שפנינו לא מועדות לא לזה ולא לזה.
ואז מצאתי את עצמי בכניסה לאודיטוריום חיפה מול שלט קטן וצנוע, דודי חייך מאוזן לאוזן ואני התחלתי לקפוץ מרוב שמחה והתרגשות.
אדום
בכל פעם שאני מסתכלת בקהל שמגיע לאירועים מהסוג שהיינו בו אתמול, לבי נחמץ (אל דאגה, תיכף תדעו. אני חיכיתי כמה שעות עד שגיליתי, מה זה עוד כמה שורות בשבילכם). למרות שאנחנו עצמנו כבר בשנות החמישים שלנו, אנחנו עדיין מורידים את ממוצע הגילאים. כמעט ואין צעירים, יש מעטים בגילנו והרוב הגדול בגילאי פנסיה ומעלה. ניסו לומר לי שזה בגלל מחיר הכרטיסים, אבל גם באירועים שבהם המחירים לא סתם רגילים, אלא ברצפה ממש, התופעה הזו חוזרת על עצמה. ההיעדרות המסיבית של הצעירים מסוג התרבות הזה מדאיגה וצריכה לעורר נורות אזהרה אצל כולנו, במיוחד לאור כמויות הקהל הנוהר לארועים מסוג אחר לגמרי שראינו השבוע, שהמושג "עבודת אלילים" לא קשה דיו כדי לתאר אותם. זו מגמה מטרידה מאד, אבל כרגע אני בדרכי לתוך האודיטוריום, עומדת להתמסר להנאה ועל דברים מטרידים אכתוב בנפרד. למה לקלקל ברגע זה שמחות.
קשת מלאה
אנחנו מאוהבים בו. לגמרי. אם הכל יתקדם כראוי וללא הפתעות, אין לנו ספק שהוא יהיה אחד הענקים בתחומו. והוא רק בן עשרים וארבע, שנראה כמו בן חמש עשרה.
את להב שני הכרנו לפני למעלה משנתיים, כששמענו אותו מנגן ברסיטל לפסנתר בצוותא. אז בקושי בן עשרים ושתיים, הוא הצליח לרגש אותנו בנגינתו הסוחפת, המתרוננת, הרצינית ומלאת הגוונים. כשהוא ניגן את המארש הטורקי של מוצרט כבלדה לירית מפתיעה ומלאת הומור, התאהבנו. די מהר הכרנו גם את אביו, המנצח מיכאל שני שעושה עבודה יוצאת מהכלל עם המקהלה הקאמרית של תל-אביב, את אחיו, רום, שהוא ג'זיסט מעולה, ושמענו שגם האח הצעיר ביותר, בן, כבר עושה את צעדיו הראשונים במוסיקה. עסק משפחתי.
מאז, אנחנו עוקבים אחריו. הבחור לומד ניצוח בברלין, מנגן גם על פסתר וגם על קונטרבאס, מופיע בכל העולם וקוצר שבחים ופרסים. כששמענו שלהב ינצח בהיכל התרבות בתל-אביב על קונצרט הפתיחה של התזמורת הפילהרמונית לעונה הקרובה, וגם ינגן בו, מיהרנו לרכוש כרטיסים. מסיבות שונות זה לא הסתדר, ונאלצנו לבטל. אני הסתפקתי בלהתאכזב. מאד. אבל לדודי, שמעולם לא ויתר על דברים שחשובים לו ויותר מזה, מעולם לא ויתר על דברים שהוא ידע שהם חשובים לי, היו תכניות אחרות. לא הצלחנו להגיע לקונצרט בתל-אביב? נו, אז מה? יש גם בחיפה.
החוויה היתה מעל ומעבר למצופה. אם חשבנו שלהב הוא פסנתרן מבריק, אתמול הבנו שהוא גאון מוסיקלי. המוסיקה עוטפת אותו, חודרת לתוכו ונובעת ממנו, עד שלא ניתן להפריד בינו לבין הצלילים. התזמורת התמסרה לו לגמרי, ואת מה שהתרחש ביניהם על הבמה אפשר לתאר רק כמעשה אהבה יפהפה. פרוקופייב ובאך היו מושלמים, אבל השיא היה לא ספק מאהלר: קשה להבין מהיכן יש לילד בן עשרים וארבע את התובנה, הבגרות והניסיון הנדרשים כדי לשרטט במלוא קשת הצבעים את מכלול הרגשות והעומקים הנמצאים בסימפוניה מס. 1 של מאהלר. עדינות ורוך מעוררי דמעות, חגיגיות, מתח, שמחה מתפרצת, כאב, טירוף סוחף ומוחלט וחוזר חלילה. הוא עשה את זה באופן שגם מנצחים מבוגרים ממנו בהרבה לא מסוגלים לעשות, והתזמורת כולה, כמו גם הקהל, היו בכף ידו. בלי רחמים ובלי הנחות הוא לש אותנו עם הצלילים, ויכולתי לראות את מאהלר מחייך בקברו באושר.
בכניסה לאולם, קיבל אותנו מיכאל, האבא הגאה, בחיבוקים ונשיקות. הוא מגיע לכל הופעותיו של להב בארץ, ודאג להזכיר לי שלפני שנה, כשלהב נתן רסיטל כאן במכבים, הבטחתי לשניהם קפה-ומאפה מקדים אצלי בבית, הבטחה שנאלצתי לבטל כי דודי לקח אותי אז בהפתעה לסופ"ש באילת. מזלו שהוא עשה הפתעת-תיקון הערב, אמר מיכאל, אבל את עדיין חייבת לנו קפה.
בשמחה, חייכתי, אבל כפי שכבר הבנת, אני יכולה להתחייב רק על דבר אחד: שתמיד יהיו עוד הפתעות.
כשיצאנו עטופי הנאה אל אוויר הלילה הקר של המפרץ, הסתכלנו אחד בשניה ופרצנו בצחוק ששמור רק לאלה שלצד הפתעות, יש להם גם מסורות ברורות: עכשיו? נוסעים לאכול שווארמה, אלא מה. טוב, אנחנו בחיפה. אי אפשר בלי.
