רגע לפני שבת: ענן היום, אש למחר

"How long is forever?"Alice asked,

and the white rabbit said: "Why, sometimes – it's just one second" (Lewis Carrol)

זמן הוא דבר הפכפך. אנחנו יודעים למדוד אותו, לתכנן אותו ולקצוב אותו, אבל אנחנו מגדירים אותו בדרכים שונות, כמעט כולם מתבססים על השוואה יחסית וביטוי סובייקטיבי. לא זה המקום להתעמק בדיון הפילוסופי המתמשך והמעמיק על מהות הזמן, ומשהו על זמן כבר כתבתי כאן בעבר ("זמן לא מוצאים, זמן עושים" בבלוג זה), אבל כל אחד מאתנו מכיר את התחושה הזו, של התרחשויות שבזכותן יום חולף כהרף-עין, בעוד התרחשויות אחרות גורמות לנו להרגיש כאילו אותו יום נמשך לנצח; ימים שלמים שיכולים לעבור מבלי להשאיר חותם משמעותי, לעומת חמש דקות בודדות שנצרבות בתודעה כל עוד היא קיימת.

התבוננות בפסוקים האחרונים של פרשת "פקודי" חושפת בפנינו הקשר נוסף, מרתק, לנושא הזמן:

"ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם; ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום העלותו; כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו" (שמות, מ', לו' – לח')

כשנח עלינו ענן, אנחנו לא יכולים להתקדם.

אבל אם בתוך הענן הזה בוערת אש, היא זו שיכולה להאיר לנו את הדרך לקום ולעשות מעשה.

בחירת הזמן של הענן והאש בפסוקים האלה יוצרת מטפורה מעניינת במיוחד:

הענן רובץ ביום. דווקא בשעות שבהן אנו פעילים יותר, שעות שבהן ברור לנו "מהו מקומנו" (ביטוי אומלל כשלעצמו) והאור מסייע לנו במעשינו, דווקא אז אנחנו תקועים במקום ולא מתקדמים, אלא נשארים בנוחות של אותו היום.

אבל האש – היא נגלית בלילה. בשעות שבהן העולם נמצא במעבר מיום אחד למשנהו, בא הכתוב ורומז: גם אם היום שלנו הוא בדיוק מה שאנחנו רוצים שיהיה, בחירת החיים כרוכה בשינוי. וכדי שהשינוי יהיה נכון, ראוי שתוביל אותנו אש מאירה, מחממת ולוהטת כמו יהלומים מנצנצים. אלה השעות שבהן אנחנו יכולים לקום ולעשות את הדרך מהיום אל מחר.

ובדיוק בחצות, רק אנחנו נבחר אם המעבר הזה הופך אותנו בחזרה לדלעת – או מניח על רגלינו סנדלי זכוכית.

מי שבתוך ענני יומו בוערת אש, ידע לבנות את עצמו מהיום – נפלא ככל שיהיה – למחר שראוי להגיע אליו.