דרשתי קירבתך, בכל ליבי קראתיך
ובצאתי לקראתך – לקראתי מצאתיך (ריה"ל)
שבת זכור. בשבת שלפני פורים, נקרא את פרשת "ויקרא" וגם בפרשת "זכור". יש לפרשות אלה הרבה מה לומר על כל מיני נושאים, אבל שלוש מילים מרכזיות תופסות את עיני, ויוצרות בי פתאום קשר חדש ביניהן: קשר של אי-ודאות. המילים ויקרא, קרבן וזכור.
ויקרא. בכל ליבי קראתיך, כותב ריה"ל באחד הפיוטים היפים ביותר שנכתבו ("ה' אנה אמצאך", רבי יהודה הלוי), ומזכיר לנו שיש דרכים שונות לקרוא למישהו. אבל מעשה הקריאה הוא של הקורא – של קולו, מעשיו ובעיקר של ליבו, ובאף אחת מהן אין ודאות שיתקבל מענה. כמה פעמים בחייכם קראתם למישהו או ביקשתם משהו באמצעות הלב, גם אם התשובה היחידה שקיבלתם, היתה דממה?
קורבן. ספר ויקרא, ספר הקורבנות הגדול. המילה "קרבן" היא בת דודתה של המילים להקריב, לקרב, קרבה. בכל אלה, יש רמת אי-ודאות רגשית. האם לקורבן שלנו תהיה משמעות כלשהי, האם משהו ישתנה – ונתקרב לאותו דבר שאנו מבקשים, שואפים אליו, מבקשים להשיגו? ואם כן, האם הדבר הזה – מעשה או אדם – שאנו עומדים להקריב משהו עבורו, יהיה ראוי לכך?
זכור. לזכור שהקריאה והקורבן אינם מבטיחים דבר. בשבת שלפני פורים, רגע לפני עד-דלא-ידע, או במילים אחרות – רגע לפני אי הודאות המערבלת כקליידוסקופ, יש לזכור. לזכור מכיוון שמעבר לפינה, "קרב יום שהוא לא יום ולא לילה" ("ויהי בחצי הלילה", ייני) – משהו בלתי מוגדר, שאינו כאן ואינו שם, שאינו ודאי. לזכור מכיוון שגם הזיכרון עצמו, הוא סובייקטיבי. בלתי-ודאי. דלא-ידע מהסוג האישי ביותר.
אבל אם יש לנו האומץ לצאת ממנו, ללכת לקראת, להתקרב למרות כל הקושי – יכולים "להגיע למקומות מופלאים" (ד"ר סוס) ולמצוא את הבטחת הקריאה במלוא הדרה ומתיקותה המשכרת.
דרשתי קירבתך, בכל ליבי קראתיך. וכשאנו קוראים ומבקשים להתקרב, מוכנים לצאת ולצעוד בכל דרך כדי שהקריאה שלנו תתממש כזיכרון מתוק – אם נהיה ראויים, הקריאות שלנו ימצאו זו את זו.
