תוצאות חיפוש

הפרעה היא שוב נובטת בי. חותכת כתער שסטה משבילו, הד תופיה בעבי יער, כוונותיה גונבות מנוחה. ורק הדם הניגר משפתי, כמשקה ילדים עם שחר, מסמן שביל סתור של תום.

"אליס" פורסם בגיליון מס. 5 של כתב העת "שבילים". פוסטר מאויר תלוי בתצוגת הקבע של המרכז הרב תחומי במודיעין. תודה לד"ר חלי אברהם-איתן שתמיד נותנת לי במה! אליס תשובת האשה ל"גוליבר", יהונתן גפן עַכְשָׁו, כְּשֶׁאֶלִיס כְּבָר בָּגְרָה, מֻתָּר לְגַלּוֹת: אֶרֶץ הַפְּלָאוֹת הִיא מָקוֹם עִם הַבְטָחוֹת שֶׁלֹּא מִתְקַיְּמוֹת. אֶרֶץ הַפְּלָאוֹת הִיא חֹרֶשׁ, עִם וְרָדִים קוֹצָנִיִּים מְאֹד. נָשִׁים מְנֻסּוֹת שֶׁעוֹבְרוֹת בָּהּ עוֹטוֹת שִׁרְיוֹן מָגֵן וּצְחוֹק. הֵן לוֹקְחוֹת חוּט אֲרִיאַדְנָה. אֵין סִכּוּי שֶׁיֹּאבְדוּ רָחוֹק. שׁוּם חָתוּל חַיְכָן וּמְפַתֶּה לֹא יַטְבִּיעַ אוֹתָן עָמֹק. אֲבָל אֶלִיס לֹא יָדְעָה שֶׁעָצְמָה הִיא לֹא בִּשְׁבִיל חֲתוּלִים, שֶׁהֵם בּוֹרְחִים, חוֹזְרִים וְשׁוּב נֶעֱלָמִים. הִיא פָּשׁוּט קָפְצָה רֹאשׁ פְּנִימָה, בְּלִי הִסּוּס וּבְלִי אַשְׁמָה. הִיא לֹא הָיְתָה קוֹפֶצֶת לוּ חָשְׁבָה שֶׁהִיא תִּטְבַּע. עַכְשָׁו הִיא מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַדֶּרֶךְ חֲזָרָה. וּכְשֶׁהִיא מְטַפֶּסֶת סוֹף סוֹף הַחוּצָה, אֶל עוֹלָם שֶׁהִשְׁתַּנָּה, אֶרֶץ הַפְּלָאוֹת שׁוּב מְנַצְנֶצֶת, קוֹרֵאת לָהּ לִטְבֹּעַ חֲזָרָה. עַכְשָׁו, כְּשֶׁאֶלִיס כְּבָר גְּדוֹלָה, מִישֶׁהוּ צָרִיךְ סוֹף סוֹף לְסַפֵּר: הַדֶּלֶת לְאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת נִטְרְקָה, וְלֹא תִּפָּתַח יוֹתֵר. * פורסם בכתב העת "שבילים" ; פוסטר בתערוכת הקבע במרכז רב-תחומי במודיעין

מאמר חדש שפורסם בניוזלטר של המרכז הישראלי לניהול – המי"ל: בקישור- tinyurl.com/c48d7mn//: ממליצה בחום לראות את הסרטון של סר קן רובינסון – אל תוותרו על מציאת ההמשך שלו ביו טיוב, צפו בשני החלקים. מעולה! מאמר חדש שפורסם בניוזלטר של המרכז הישראלי לניהול – המי"ל: בקישור- tinyurl.com/c48d7mn//: ממליצה בחום לראות את הסרטון של סר קן רובינסון – אל תוותרו על מציאת ההמשך שלו ביו טיוב, צפו בשני החלקים. מעולה! #סרקןרובינסון

בדיון העתיק הזה, לעיתים קרובות מדי חסרה ההתייחסות לדמיון שבין המדעים המדויקים לבין מדעי הרוח ולטיבה של מערכת היחסים ביניהם ערב פתיחת שנת הלימודים האקדמית, והדיון על ההבדלים בין המדעים המדויקים לבין מדעי הרוח שוב בכותרות. המדעים המדויקים נתפסים כמקצועות "רציניים" שפרנסה בצדן, מדעי הרוח נתפסים כ"השכלה כללית" במקרה הטוב, "לימודי דשא" שכלל אינם מקצועות במקרה הרע. המדעים המדויקים נתפסים כמקצועות המניעים את החברה וכלכלתה ולכן קריטיים לקיומה, מדעי הרוח נתפסים כתחומים "חביבים" שאי אפשר ללכת איתם למכולת. בדיון העתיק הזה, לעיתים קרובות מדי חסרה ההתייחסות לדמיון שבין המדעים המדויקים לבין מדעי הרוח ולטיבה של מערכת היחסים ביניהם. המדעים המדויקים ומדעי הרוח דומים מכפי שנראה במבט ראשון. בראש ובראשונה, שניהם תוצרי חשיבה ועשייה אנושיים, וככאלה הם מתפתחים, משתנים ולעיתים מתהפכים לגמרי. שני התחומים זקוקים ליכולת הגילוי וההמצאה – רגעי "אאוריקה" הם נחלת אמנים ומדענים כאחד. בשני המקרים מדובר בעבודה סיזיפית, המסוגלת לבנות שרשרת אירועים והזקוקה להכרה ולהוקרה של העולם כולו. המדען והאמן צריכים להיות מסוגלים לדמיין את המסגרות שהם עובדים עליהן, להיכנס לתוכן, לשוטט, לבצע מתוך חשיבה ביקורתית ולתקשר זאת לשאר העולם. בשני המקרים, מדובר במערכות יחסים: בין האמן לאמנותו, בין המדען למחקרו, בינם לבין החברה כולה. עדה יונת מחוברת לריבוזום, דן שכטמן מזוהה עם הקווזי-גביש שלו, אביב גפן נמצא בזוגיות עם שיריו, קדישמן עם כבשיו וגרוסמן עם גיבוריו. התרבות שלנו צומחת מתוכם. בתהליך היצירה והחקר כאחד, האמן והמדען מפלסים שבילים ובונים עולם שהם מחויבים לו, כלפי עצמם וכלפי הציבור כאחד. ושניהם זקוקים לפילוסופיה, לתפיסת עולם. אנו מעריכים יצירת אמנות כאשר אנשים אחרים יכולים להזדהות עמה ולמצוא את עולמם בתוכה. אנו טוענים לנכונותה של תיאוריה מדעית כאשר די אנשים מקבלים ותומכים בה. בסופו של יום, המדען (המתמטיקאי, הפיסיקאי, המהנדס) והאמן (המוסיקאי, הפסל, הכוריאוגרף), מייצרים מבנים רעיוניים הנשענים אלה על אלה. חברה הממעיטה בערכו של אחד, תפגע אנושות ביכולתו של השני. גורמים רבים משפיעים על בחירות הקריירה שלנו. המשפחה, אירועים שהשפיעו עלינו, חלומות אישיים, נורמות חברתיות. התבוננות באתרים של אוניברסיטאות מובילות בעולם חושפת תפיסה שנועדה להעניק השכלה גבוהה, עם דגש על המילה השכלה. סטודנטים המתמחים במדעים מחויבים לקחת גם קורסי ליבה במקצועות הומאניים, כגון פילוסופיה, ספרות, מוסיקה, ולהיפך – סטודנט למדעי הרוח מחויב לקחת קורסי ליבה במדעים. הסטודנט הרוסי לומד גם את פושקין ורחמנינוב. הסטודנט לקולנוע באמריקה לומד גם יסודות בכימיה ואבולוציה. התבוננות באתרי האוניברסיטאות בישראל חושפת תפיסה אחרת לחלוטין: לימודים בגבולות תוכן חדים, שאין הכרח לקשר ביניהם. האם זו ההשכלה הגבוהה שאנו מעוניינים בה? משרד החינוך הכריז על "תעודת בגרות איכותית" כתעודה שהמחזיקים בה נבחנים בהיקף של חמש יחידות במתמטיקה ובשני תחומים מדעיים. האם זה אומר שמי שבוחר להבחן בפיסיקה ובהיסטוריה, אינו "איכותי"? איש מחשבים ללא ידע בסיסי במוסיקה, סופר ללא ידע בסיסי באקולוגיה, האם תוכן עולמם עשיר דיו כדי להיחשב "איכותיים"? גם אם היא מתחבאת מאחורי מילים יפות, השאלה העומדת במרכז הדיון הציבורי בישראל היא "האם מה שאלמד יאפשר לי לעשות כסף?". התשובות הניתנות קובעות את מערך החינוך כולו, מבית הספר היסודי ועד האקדמיה. הגיע הזמן לשנות את השאלה, להרים את העיניים משורת הרווח וסוגיית ההשתכרות ולדרוש מהאקדמיה למלא את תפקידה לא כמכשירה למקצועות אלא כמנחילה השכלה רחבת אופקים ומצמיחת תרבות. המדענים והאמנים שיתחנכו כך כבר יעשו את השאר. — פורסם ב"דה מרקר", 3 באוקטובר, 2012 #מערכתיחסים #לימודים #אקדמיה #מדעים #השכלה

כיצד נבטיח שישראל תשמור על היתרון המדעי-טכנולוגי שלה, אולי הנכס המשמעותי היחיד שיש לה באמת תארו לעצמכם שלא היתה כיפת ברזל, וכל מאות הטילים שנורו על ישראל היו אכן נופלים ומתפוצצים על אדמתה. מחשבה מבעיתה. תארו לעצמכם מצב שבו תושבי הדרום לא היו מגלים את החוסן המוסרי-לאומי שיש בהם. בזמנו, גם תושבי הצפון הוכיחו חוסן כזה. בעצם, ברגעי האמת – כמעט כולנו מגלים אותו. בלי זה, אפשר לסגור את המדינה. לצד כל לקחי-הביניים המתבקשים בימים אלה – על המצב המדיני, על המצב הפוליטי, על המיצוב של ישראל בעולם ועוד – הרי לכם לקח נוסף: חשיבותו של החינוך המדעי-טכנולוגי-חברתי לחוסן הלאומי שלנו. לא פחות. בשבוע הבא יתקיים בניו יורק כנס של משקיעים ותורמים יהודים, שיתכנסו לדון בדרכים לקדם את המדע בישראל. שאלת הכותרת של הכנס היא "כיצד נבטיח שישראל תמשיך להיות מדינת סטארט-אפ?", או במילים אחרות – כיצד נבטיח שישראל תשמור על היתרון המדעי-טכנולוגי שלה, אולי הנכס המשמעותי היחיד שיש לה באמת. תכנון הכנס החל כבר מזמן, בהובלה של גופים ישראליים ואמריקאיים. למרות המצב שאנחנו נמצאים בו, דומה שאין זמן נכון מזה לקיים את הכנס. בעיצומה של מלחמת העצמאות, כשאמא שלי עוד ישבה במקלט ברמת גן ואבא שלי חמק מכדורי צלפים כשהעביר נשק בין רחובות תל-אביב ויפו, בן גוריון הורה על הקמת מועצה מדעית בישראל. סובביו היו מופתעים. "אתה בוודאי מתכוון שנכין תכנית להקמת מועצה כזו, שתיושם לכשתיגמר המלחמה," אמרו לו. "לא," ענה בן גוריון. "אני מתכוון שתקימו אותה מיידית, בלי שום קשר למלחמה." אמר, וגם הקצה לזה תקציב מכובד. בעיצומה של מלחמת הישרדות, הוא המשיך לתכנן את העתיד. מי שמכיר את פעילותו של בן גוריון עוד מימי ההגנה יודע, שהוא האמין שהכוח המרכזי של המדינה שבדרך הוא "הגניוס (מהמילה גאונות) היהודי". המועצה המדעית אכן הוקמה, כשם שלפני כן הוקמה בהגנה ולאחר מכן בצה"ל יחידת חמ"ד – "חיל מדע" – שהביאה, בין השאר, להקמתם של התעשייה הצבאית ורפא"ל, ושקידמה את מוסדות המחקר, האקדמיה והתעשייה בישראל. בן גוריון ושאר מנהיגי המדינה דאז האמינו שהמדע והטכנולוגיה חייבים להיות עמודי תווך של החברה, על כל היבטיה – הכלכלה, התרבות, החינוך והבטחון. רשימת התגליות וההמצאות העומדת לזכותם של מדענים וטכנולוגים ישראליים, כמו גם רשימת החברות הישראליות המובילות בתחומן בזירה הבינלאומית, היא עדות מרשימה להגשמת חזונם. ישראל עדיין מובילה בעולם בהשקעה במחקר ופיתוח, ביוזמות יצרתיות בכל תחומי ההיטק ובכח האדם המעולה שלה. אנחנו עדיין נחשבים למדינת סטארט אפ. אבל אי אפשר להתעלם מכך שלמרות השקעות תקציביות ורפורמות שונות, מאז שנת 1999 רמת ההישגים של תלמידי ישראל נמצאת באופן קבוע ועקבי מתחת לזו של כל 24 מדינות ה- OECD. מצב זה חייב לא רק להפסק, אלא להתהפך. משרד החינוך הכריז על שנת תשע"ג כשנה בסימן מנהיגותם של דוד בן גוריון ומנחם בגין. בעיצומו של מבצע "עמוד ענן", ראוי לשוב ולהזכר בדבריו של דוד בן גוריון, ערב מלחמת העצמאות: "(אנו)… עולים לאין ערוך ביכולתנו המוסרית והאינטלקטואלית על זה של שכנינו. זהו יתרוננו העיקרי, ולפי שעה כמעט היחיד." גם ברעום התותחים, אנחנו חייבים להמשיך ולתכנן את העתיד. גם היום, כמעט שבעים שנה אחרי, זה מקור החוסן שלנו, זה יתרוננו היחיד. * פורסם בדה מרקר, 29 בנובמבר, 2012 #סטארטאפ #מדיני #פוליטי

אדם המביא ראיות תקפות לטענתו, ניתן להתווכח אתו. ברגע שאדם אומר "אני מאמין ש…" – נסתם הגולל על יכולת הדיון הבוקר התפרסמה כתבה במעריב הטוענת שבמערכת החינוך הישראלית ישנה הוראה בלתי-כתובה, לפיה אין ללמד את תיאורית האבולוציה, ואין להזכיר את שמו של דארווין. זאת, בגלל רגישות כלפי המגזר הדתי, "שאיננו מאמין באבולוציה". ראשית, גילוי נאות: אני דארוויניסטית. ועכשיו, הנקודה החשובה: אני לא דארוויניסטית בגלל שאני מאמינה בתיאוריה של דארווין. אני דארוויניסטית בגלל שזו תיאוריה הנתמכת על ידי עובדות וראיות, מתחומים מדעיים שונים ומגוונים המשלימים ומרחיבים זה את זה (גנטיקה, מיקרוביולוגיה, כימיה, אקולוגיה, גיאולוגיה הם רק חלק מתחומים אלה). לא זה המקום לעסוק בכל מרכיבי תיאורית האבולוציה, אבל פטור בלא כלום אי אפשר. ממש בקליפת אגוז, ויסלחו לי המדענים על ההפשטה, התיאוריה של דארווין טוענת שהעולם הוא מקום דינמי, משתנה תדיר ומתפתח. יצורים חיים משתנים ומתפתחים כל הזמן באמצעות מנגנון הברירה הטבעית: הדינמיקה הסביבתית יוצרת מצב שבו, בתנאים השוררים בזמן מסוים, ליצורים בעלי תכונות מסוימות יש יתרון הישרדותי, ולכן הם גם אלה שמתרבים ומעמידים צאצאים פוריים. כך מתחזקות תכונות אלה. מכיוון שהסביבה מוסיפה להשתנות, הרי שבכל רגע נתון, עולם החי המתקיים הוא מכלול היצורים המתאימים ביותר לאותה סביבה. בהיותנו יצורים חיים, זה כולל גם אותנו. מול תיאורית האבולוציה עומדת האמונה בבריאה – האמונה לפיה העולם נברא בששה ימים, בשלמותו וכפי שהוא מוכר לנו כיום, כשמכלול היצורים החיים הנמצאים בו נבראו על ידי אלוהים. לפי הבריאה, אין קשרים של התפתחות ושינוי בין היצורים החיים ויש מטרה אלוהית בכל מעשה. האדם נבדל השאר עולם החי מכיוון שהוא יצור תבוני ומוסרי, שתי תכונות שתורת הבריאה מייחסת להן כוונה אלוהית. השיח הפופולרי נוהג להזכיר את דארווין כמי שטען שהאדם נוצר מהקוף, אבל זו דוגמא פופוליסטית זולה, שטחית ולחלוטין בלתי מדויקת, שנועדה ליצור רגשות שליליים כלפי רעיון האבולוציה. מדוע רגשות שליליים? כי זו תיאוריה מדעית, הנוגדת את הבריאה, המבוססת על אמונה הדתית; כי אף אחד לא רוצה שיקראו לו קוף; כי תיאוריה מדעית צריך להוכיח ולתקף, ולא כל אחד רוצה שיבלבלו אותו עם עובדות. כך, למשל, אל תבלבלו את הבריאתנים עם העובדה שיש יצורים חיים אחרים המגלים תבונה ומוסר, ושלמעשה לכל תכונה אנושית ניתן למצוא "פרומו" בעולם החי. לא מעט אנשים מנסים ליצור "פשרה" בין שתי התפיסות, בבחינת זו נכונה וזו גם כן. חה"כ דניאל הרשקוביץ, שר המדע והטכנולוגיה ואיש הבית היהודי, טען הבוקר שהוא מאמין באמונה שלמה שהעולם נברא על ידי אלוהים. הוא המשיך ואמר שהתורה לא סותרת את האבולוציה, מכיוון שהזמנים שם אינם הזמנים שאנו מכירים. הוא אפילו הביא לכך טיעונים המסתמכים על פרשנויות של גדולי תורה לפסוקים בבראשית. לטיעונו, רב הנסתר על הגלוי בכתוב במעשה הבריאה ולכן, בגלל שזה לא ברור, אפשר לפרש זאת בדרכים שונות, כולל עפ"י המדע, ובכלל זה האבולוציה. הויכוח הגדול הוא בעיקר סביב רעיון התכלית, או במילים אחרות – לא "כיצד" נוצר האדם, אלא "מדוע": האם ישנה או היתה כוונה מאחורי בריאת העולם, האם האדם נברא עם מטרה מסוימת? הויכוח הזה, היוצר משוואה בין חשיבה מדעית לבין אמונה, הוא עקר בבסיסו מכיוון שהוא שיח חרשים: הוא מתקיים בין שני עולמות שהמבנים המחשבתיים, התכניים והמתודיים שלהם שונים מעצם מהותם. כך, למשל, אדם המביא ראיות תקפות לטענתו, ניתן להתווכח אתו. ברגע שאדם אומר "אני מאמין ש…" – נסתם הגולל על יכולת הדיון. לשמחתי, הילדים שלי דווקא כן למדו את תיאוריית האבולוציה, מכירים היטב את התיאוריה של דארווין ולמדו גם גנטיקה, אקולוגיה ותחומים נוספים, שכאמור יש ביניהם קשר הדוק. הם כנראה בין ברי המזל שלומדים בתיכונים הבודדים שעוד מלמדים נושאים אלה. בשנת 2011, מתוך 15 אלף תלמידים שנבחנו בבחינת בגרות בביולוגיה, רק 515 תלמידים בחרו ללמוד אבולוציה. על זה אומר ליאור שליין: שיהיה לנו בהצלחה. #דארווין #אבולוציה #תיאוריה #יצוריםחיים

יש לשים סימני שאלה כבדים ואמיצים על הנחות היסוד של מערכות החינוך ולשאול מה באמת נדרש כיום דקה לפני שתופרים את החליפות לחגיגת ההצלחה של תלמידי ישראל במבחנים הבינלאומיים, בואו נסתכל על כמה נתונים. התבוננות בתמונה הדמוגרפית של החינוך במדינת ישראל חושפת נתון מרתק: 49 אחוז מתלמידי ישראל בבתי הספר היסודיים לומדים בחינוך החרדי והערבי. ככל שיורדים בשכבת הגיל, כלומר, בגני הילדים ובכיתות א'-ב', האחוז הזה עולה. במערכת החינוך החרדית, לימודי הליבה מסתיימים בכיתה ח'. הרוב המכריע אינו לומד מדעים או אנגלית, ומתמטיקה נלמדת ברמה שאינה מתקרבת לזו שלומדים ילדים בגילאים דומים במדינות מערביות אחרות. אצל הערבים המצב גרוע יותר: לימודיהם של תלמידי בתי הספר היסודיים מניבים הישגים נמוכים מאלה של מדינות עולם שלישי רבות. הנתונים האלה חושפים את ערכם האמיתי של תוצאות המבחנים הבינלאומיים, הרבה מעבר לעובדה שחלק ניכר מתלמידים אלה לא השתתפו בהם כלל. סוד גלוי הוא כשיודעים כיצד בנוי מבחן, יודעים כיצד להתכונן אליו ולהצליח בו בלי שום קשר לרמת החינוך האמיתית שלנו. לכן, השאלה אם תלמידי ישראל למדו את החומר הנדרש כדי להצליח במבחן זה או אחר אינה השאלה החשובה, אלא האם הם מקבלים את החינוך המערכתי שיאפשר להם להתמודד מקצועית וחברתית בעולם המערבי המודרני. לאור הנתונים לעיל, הצלחה במבחנים הבינלאומיים אינה עונה על שאלה זו. אבל יותר מכל, הנתונים האלה מנבאים את אופיה של החברה הישראלית בעוד עשור אחד בלבד. זו שאלה קיומית שהיא הרבה יותר בסיסית ומורכבת מהשאלות, החשובות כשלעצמן, מי יפתח את הגרסא המודרנית יותר של כיפת ברזל, האם מדינת ישראל תמשיך להיות מדינת סטארט-אפ או אפילו שאלת השיוויון בנטל. מי שחושב שבשנים האחרונות מעמד הביניים כורע תחת עומס כלכלי-תרבותי בלתי אפשרי, שיחכה ויראה מה יקרה כשלפחות מחצית מצעירי ישראל לא יהיו בעלי ההשכלה והכישורים הנדרשים למקומות עבודה מתקדמים. זו שאלה המתייחסת גם לטיבם של התהליכים התרבותיים והחברתיים שיאפיינו את ישראל, לתפיסת העולם של החוק והערכים שלפיהם נחייה. במצב הנוכחי, עלולה להתפתח כאן חברה שלא תהיה בת קיימא כאשר ילדים אלו יגדלו. כבר היום, ניתן לראות גידול מתמיד בביקוש לעובדים משכילים ומיומנים שהחברה הישראלית אינה מצליחה לספק, עד כי לפני כשנתיים, התאגדו מספר חברות ההיטק ופתחו מכללה משל עצמם להכשרת מהנדסים מתקדמים. הם מתקשים לאתר מועמדים מתאימים. גם המוסדות האקדמיים האחרים מתלוננים על ירידה חדה ברמת הסטודנטים המגיעים אליהן, ועדיין לא אמרנו מילה על התמודדות עם פערים בין מרכז ופריפריה, גיאוגרפית וחברתית כאחד, המשפיעים אף הם ישירות על רמת האוכלוסיות החיות בהן. מחקרים מראים כי שיפור במערכת החינוך הישראלית היה מביא לסגירת פערים וצמיחה כלכלית ברמה כזו, שהיו מתווספים לתמ"ג שלה עוד 41 מיליארד שקלים מדי שנה. תוספת שנתית כזו אינה שאלה כלכלית גרידא. היא שאלה של כושר צמיחה בכל היבטי החיים, של החברה הישראלית כולה. לא פחות. השכלה תמיד היתה הגורם המרכזי שמאפשר מוביליות חברתית, יציאה ממעגלי עוני וצמיחה כלכלית ותרבותית. קשה להגזים בצורך להתבונן מחדש במערכות החינוך שלנו. הבעיה הרבה יותר מורכבת וקשה מאשר עוד כמה שעות לימוד, תכניות ייחודיות לקידום מצוינות או עוד מורים, מקצועיים ומעולים ככל שיהיו. כבר ב-2009, הוכח שלמרות שמספר שעות ההוראה במדינות ה- OECD היה נמוך ב-14 אחוז ממספר שעות ההוראה בישראל, הישגיהם היו גבוהים ב-8 אחוז מאלה של תלמידי ישראל. העובדה שהרפורמות האינסופיות המיושמות במערכת החינוך לא הביאה לשינוי המצופה מוכיחה שרפורמות אלה רחוקות מלהיות הכיוון הנכון. המטרה של חינוך אינה לשכפל את החברה, אלא ליצור את התנאים הנדרשים על מנת להצמיח ולעצב אותה, לא רק כדי להיות חלק מעולם שבו קצב השינוי גדול מאי פעם, אלא כדי להיות אחד ממוביליו. זה המפתח האמיתי לחוסן הלאומי שלנו. יש לשים סימני שאלה כבדים ואמיצים על הנחות היסוד של המערכת ולשאול מה באמת נדרש מכל המערכות החינוכיות שלנו, ללא יוצא מהכלל, ולא מחר אלא כבר היום, על מנת שגם בעוד עשור, מדינת ישראל תהיה חלק מהעולם המערבי המתקדם. נכון וראוי ששאלה זו תהיה אחד הנושאים המרכזיים שאליהם תתיחס מערכת הבחירות הקרובה. * פורסם ב"מעריב", 17.12.12 #חינוך #חרדי #סוד #מבחן #ילדים

בדיון על התפיסות החינוכיות ללימודי מדע, אין די התייחסות לשני היבטים שבלעדיהם השיח עקר: למה בכלל צריך ללמד את המקצועות האלה, ומה חסר בהוראתם. "הבו לנו מדענים ומהנדסים," זעקו בשנות השישים. "הבו לנו אנשי היי-טק ומחשבים," זעקו בשנות התשעים. "הבו לנו אנשי מתמטיקה ופיסיקה," זועקים בשנים האחרונות. חדשות לבקרים מתעוררים אנשי החינוך המדעי-טכנולוגי ומנסים למצוא דרכים חדשות, יצירתיות, להגדיל את מספר התלמידים הלומדים מתמטיקה, מדעים וטכנולוגיה. בכל הדיונים האלה חוזרים קודם כל לעייפה על אותן טענות. כך, למשל, בין אם מדובר במרצים באוניברסיטה, במורים בתיכון או במורים בחטיבות הביניים, הם תמיד יטענו ש"התלמידים לא מגיעים מוכנים, אין להם ידע ומיומנויות בסיסיים הנדרשים במקצוע". למרות שכבר עשורים רבים מערכת החינוך מגדירה במדויק את רצף הנושאים, המושגים והמיומנויות שיש ללמד בכל שכבת גיל, באופן ספיראלי ומתפתח – תמיד נשמעת הטענה ש"אין רצף של למידה במקצוע"; טענה נוספת מלינה על חוסר היכולת של התלמידים לעשות העברה והכללה – "אין יצירת הקשרים בינתחומיים, למשל בין פיסיקה וכימיה,". אלה הן דוגמאות בודדות לטענות, שנשמעות כבר שנים רבות, לפני ותוך כדי ואחרי יישום רפורמות כאלה ואחרות. מה שלא עושים, הטענות האלה פשוט לא משתנות. לצדן, מתנוססות הצהרות שגם הן חוזרות על עצמן תמיד, אלא שהן כל כך כלליות שלא בדיוק ברור מה צריך לעשות אתן, כמו "הלמידה צריכה להיות משמעותית", "צריך שהתלמידים יבינו שמדע וטכנולוגיה הם מקצועות מאד חשובים" או "חשוב מאד שהמורים ילמדו בצורה מעניינת". נו, באמת. לתפיסות חינוכיות יש נטייה להיות אופנה מתחלפת, במיוחד בהוראת המדעים. יש להן שמות שונים, לתפיסות האלה: פעם זו גישה דיסציפלינארית, המקדשת את מבנה תחום הדעת ושיטותיו; פעם גישה פרוגרסיבית, המקדשת את התלמיד וסביבתו; פעם גישה רדוקציוניסטית, העוסקת בפרטי-פרטים של נושאים נפרדים; פעם גישה מערכתית-אקולוגית, הממוקדת בקשרי גומלין; וכן הלאה. בשנים האחרונות, קוראים לזה STEM – לימודי מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה. בדיון הזה, אין די התייחסות לשני היבטים, שבלעדיהם השיח הוא במקרה הטוב חסר, ובמקרה הרע יותר – עקר לגמרי: למה בכלל צריך ללמד את המקצועות האלה, ומה חסר בהוראתם. למה בכלל צריך ללמד מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה? השאלה הזו, "לשם מה", אינה שאלה קנטרנית וגם לא שאלה טריוויאלית, מכיוון שכל תשובה שניתן היא קריטית בהתוויית הדרכים, השיטות והכלים שבעזרתם נגיע אליה. וכאן נמצאת נקודת המפתח: למרות שמדובר בשאלה מרכזית אחת – לשם מה – לשאלה הזו יש יותר מתשובה אחת, וכל התשובות נכונות, רלוונטיות וחייבות לחיות זו לצד זו ולהיכלל במערכת החינוכית השלמה, בבחינת זו, זו וזו גם כן. לא פחות. יש שלוש סיבות מרכזיות שבגללן צריך ללמד STEM. הסיבה הראשונה ואולי הברורה והפופולרית מכולן, היא חברתית- כלכלית. הטכנולוגיה והמדע הם ממנועי הצמיחה המרכזיים, שלא לומר החשובים ביותר, של כל חברה מודרנית. הם הבסיס לפיתוח של תעשיות ענפות בכל התחומים, ליכולתה של חברה ליצור תוצרים עבור עצמה ועבור חברות אחרות, עמן היא נושאת ונותנת. חברה המוותרת על פיתוח תמידי של הנדסה, טכנולוגיה, מדע ומתמטיקה, פוגעת אנושות ביכולתה לפתח שירותי בריאות, חינוך, תעסוקה וביטחון מתקדמים לאזרחיה. בלי מומחים בתחומי המדעים והטכנולוגיה, אי אפשר לקיים משק משגשג ומוביל בעולם המערבי המתקדם של המאה העשרים ואחת. הסיבה השנייה היא תרבותית-מוסרית. לפני חמישים שנה, כתב החוקר והפילוסוף הרברט סיימון: "…המין האנושי לא זכה עד כה למצבור כה גדול של יתרונות מדעיים וטכנולוגיים. עם זאת, לא היתה תקופה בה הסיכונים היו כה גדולים ורבי עוצמה. אי אפשר לשקול יתרונות מול סיכונים ללא תשתית של ידע. בחברה דמוקרטית המשמעות היא של ידע לכל ולא רק למומחים." בהיבט התרבותי-מוסרי, מטרת החינוך מדעי-טכנולוגי היא היכולת ליישם ידע ומיומנויות באופן מותאם וחיובי כאשר נתקלים בסיטואציות חדשות, גמישות, שמזמנת לנו מציאות החיים היומיומית. סוגיות כגון תרומת איברים, אבחון גנטי, פיתוח מזון, רובוטיזציה של מטלות שונות, המאגר הביומטרי – אלה רק דוגמאות בודדות של אינספור סוגיות והחלטות, שאינן נשענות על הבנה מדעית-טכנולוגית בלבד, אלא בראש ובראשונה על דיון מוסרי-תרבותי, העוסק בהשפעתן על ההתנהלות היומיומית של כל אחד מאתנו וביכולת שלנו כחברה להכיל את תוצאותיו של דיון זה. בלי הבנה בסיסית במדעים ובטכנולוגיה, היכולת לדון במוסר ובערכים הנדרשים לצורך קידומה של חברה צודקת, פלורליסטית ודמוקרטית, עלולה להישאר בידיהם של שרלטנים ובעלי עניין זר וצר. והסיבה השלישית, ואולי החשובה והפחות מדוברת מכולן, היא סיבה אישית-אנושית. הטכנולוגיה והמדעים הם בין ההישגים הכבירים של האנושות, וההישגים האלה מתחילים בשאלה שכל ילד בן שנתיים, הנושא עיניו אל הנמלה שבחצר, אל העלים הנעים ברוח הנושבת בענפי העץ ואל העננים השטים ומקשטים את השמים, שואל: מדוע. הסקרנות האישית, הצורך לחקור ולגלות, הרצון לספר סיפור מובנה הנשען על עובדות, תצפיות וחשיבה ביקורתית-אנושית שאין שנייה לה, והצורך ליצור משהו חדש, מלהיב ושונה, שוב ושוב – הם מהתכונות היפות והמרגשות יותר שאנו נולדים אתן. הן התכונות שמאפשרות לנו לצלול למעמקי השונית, לרחף מעל היערות ולהגיע לירח, באופן פרקטי ומטפורי כאחד. פיתוח נכון של התכונות האלה חייב להיעשות מגיל צעיר, בהתמדה, הוא הופך כל תחום דעת למחוז של הרפתקה ויצירה – והוא מתבסס, מתחזק וממריא לשחקים בטכנולוגיה ובמדעים. על-פי רוב, מערכת החינוך נותנת מענה לאחת מתוך שלוש הסיבות המרכזיות שהוזכרו. אם יש משהו שלמדנו במאה העשרים על תהליכי למידה, הרי זו השונות המרתקת הקיימת בנו. שונות זו גורמת לכך, שאין שביל חינוכי אחד המתאים לכלל אוכלוסיית התלמידים. מכאן נובע, שמערכת חינוכית המעוניינת לתת מענה לאוכלוסיית תלמידים הטרוגנית ורחבה ככל האפשר, חייבת ליצור בתוך החינוך המדעי-טכנולוגי מסלולים שונים שיתנו מענה לתלמידים שונים – לאלה שירצו להיות מהנדסים או מדענים, לאלה שזקוקים להבנה מדעית-טכנולוגית כדי לקבל החלטות מושכלות בחיי היומיום ולאלה שישתמשו בסקרנות היצירתית גם בתחומים אחרים. החתיכה החסרה כל זה מוביל להיבט השני, הקריטי, שלעיתים קרובות מדי נעדר לחלוטין מהשיח, למרות שהדברים לעיל מוכיחים שלא נכון בלעדיו. אם כבר הסכמנו שחשוב ללמד מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה – STEM – נתכבד נא ונוסיף את האות החסרה: S נוספת, המייצגת את המושג חברה, Society. לא במובן אנקדוטלי, אלא במובן רלוונטי. STEMS. כי איך שלא תסובבו את זה, מדע וטכנולוגיה הם בראש ובראשונה תוצר של האדם – חשיבתו, עשייתו, טעויותיו, כישלונותיו והצלחותיו. התרבות האנושית באשר היא, היא תוצאה של פיתוח ויישום של ידע טכנולוגי, מדעי וחברתי מצטברים, קשורים זה בזה, נובעים זה מזה. הוראת המדע והטכנולוגיה ללא ההקשר החברתי, כולל ההיבטים ההיסטוריים והפילוסופיים, הופכת את הלמידה לטכנית, חסרת נשמה יתרה ובעלת עניין ויופי צרים מאד. כפי שכתבתי בעבר, זה ההבדל בין לבנות ספינה כי יש לי הוראות כיצד לעשות זאת, לבין לבנות ספינה כי יש בי תשוקה לעשות זאת. יתרה מזאת – ההקשר החברתי-תרבותי מחזק את ההבנה, כי תפקיד החינוך אינו "להכין את אזרח העתיד", אלא החינוך תפקידו להיות כשלעצמו ההתנסות בחיים. בכל שלבי חיינו וסביבותיהם, ובכלל זה המערכת החינוכית, כל אחד מאתנו נמצא בתהליך מתמיד של יצירת עצמו, יצירת משמעויות חייו וגילוי ממד של חירות סובייקטיבית בתוך תרבות דינמית. היכולת לנוע בתוך המרחב הזה באופן מושכל, דורש ידע והבנה רחבים, הכוללים הבנה לעומק של יחסי-הגומלין בין מדע, טכנולוגיה וחברה. ללא החלק החברתי, החינוך המדעי-טכנולוגי כולו יהיה חסר, מנוכר ובלתי מספק, כפי שטוען ברכט במחזהו "חייו של גלילאו": "הנוכל למנוע את עצמנו מההמון, ולהמשיך לקרוא לעצמנו מדענים?" כנראה שלא. והמהדרין מוסיפים גם A, המייצגת ART – ליצירת STEAMS – A אתי, אין להם שום ויכוח. פורסם ב"הידען", פברואר 2014 #מדע #שיח #מדענים #מהנדסים #חינוך

מדוע לחלק פרסים, ואם כבר מחלקים – האם צריך לעשות עם זה עוד משהו? מאמר שפורסם ב"סיינטיפיק אמריקן ישראל", אפריל 2015 נכתב בתאריך 1 אפר', 2015 , מאת סיינטיפיק אמריקן ישראל פרסים בתחומי המדע והאמנות הם כלי ממדרגה ראשונה לתקשורת המדע. מנכ"לית קרן וולף מתארת את הסיבות לכך פרסי וולף הם הפרסים היוקרתיים ביותר בעולם במדע ואמנות אחרי פרסי נובל. הפרסים מוענקים מדי שנה במשכן הכנסת בירושלים, וכ-30% מן הזוכים בהם, זוכים אחר כך גם בנובל. בשנתיים האחרונות עורכת קרן וולף אירועים רבים שנועדו להציג את זוכי הפרס לקהל הרחב. ב-2014 נערך בפעם הראשונה אירוע גדול של תקשורת המדע בכנסת, והשנה יערך אירוע גדול אף יותר, ב-28 במאי, במוזיאון ארץ ישראל. בנוסף, עורכת הקרן מפגשים בין תלמידי תיכון מצטיינים לבין זוכי פרס קריל, המוענק למדענים ישראלים צעירים בראשית הקריירה המדעית שלהם. המפגשים, סביב שולחנות עגולים, מעניקים לתלמידים הזדמנות להכיר את המדענים באופן בלתי פורמלי. מנכ"לית קרן וולף, ד"ר ליאת בן דוד, מתארת את הרקע ואת הסיבות לפעילות הזאת. רגע על משמעותם של פרסים לפני ארבע שנים, כשהציעו לי לנהל את קרן וולף, השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי הייתה – מדוע אנחנו מעניקים פרסים? ראשית, יש להבהיר, אין מדובר בפרסים המוענקים בזכות המזל, שהם למעשה פרסי הגרלות והימורים שונים: לאלה יש סיבות כלכליות בלבד, של המעניק ושל הזוכה כאחד. גם לא מדובר במלגות ומענקים הניתנים על בסיס מצב חברתי-כלכלי, מיקום גאוגרפי או היבט מגדרי, שהערך העומד בבסיסם הוא הרצון לסגור פערים מסוגים שונים. אבל כשמדובר בפרסים כמו וולף, נובל, האוסקר, אולימפיאדות לסוגיהן וכדומה, מדובר בפרסים המוענקים על ידי שופטים הבוחנים מועמדים שהישגיהם עומדים בקריטריונים של מצוינות מוכחת. אם מדובר במדעים, במוזיקה, בקולנוע ואם בספורט, החברה האנושית אוהבת לחלק פרסים. מדוע? אפשר לתת תשובות שונות לשאלה זו, אבל לתפיסתי יש למפעלי פרסים מטרה אחת בלבד: הן נועדו להעביר מסר לציבור הרחב – זו המצוינות שאנו מכירים בה ומוקירים אותה, אלה גיבורי התרבות שלנו, כאלה אנו שואפים להיות. ואם זה המסר שאנו רוצים להעביר, לזוכי הפרסים ולמערכות שהעניקו להם את הפרסים האלה יש תפקיד חברתי-ערכי שהוא בגדר שליחות: לפתח דרכים ההופכות את עשייתם למודל לחיקוי לדור ההמשך. בלי זה, חלוקת הפרסים האלה היא בגדר בנקאות עקרה ומשמימה. רגע על חינוך כשתומאס קון כתב על המבנה של מהפכות מדעיות, ייתכן שהוא לא חשב על כך שהתיאוריה שלו תתאים למעשה לתחומי דעת אנושיים אחרים, כמו חינוך. וכמו תהליכים רבים אחרים, ההתפתחות הפילוגנטית דומה מאד לאונטוגנטית, או במילים אחרות: ההבדל בין ביטויים בחברה לבין ביטויים בפרט הוא הבדל של גבולות מערכת בלבד, ולא של מהות. כל אחד מאתנו מתפתח, לומד ומתחנך ממכלול ההתנסויות המרכיבות את חייו, אם הן מפורשות, מכוונות, מרומזות ואם מקריות – המתרחשות בבית, במערכות חינוך פורמליות ובלתי פורמליות, בסביבות חברתיות או טבעיות כאחד. כל אחד בונה את תפיסותיו ואת התנהגותו מתוך מכלול ההתנסויות העשיר הזה. ההתפתחות הזאת מורכבת משני תהליכים מרכזיים, המשולבים זה בזה: התפתחות אבולוציונית – של נדבך על גבי נדבך, הבנה מתוך הבנה שקדמה לה. מערכות החינוך הפורמליות בנויים בעיקרן על בסיס זה: בכל כיתה אנחנו אמורים לרכוש ידע ולפתח הבנות המתבססות על מה שכבר נרכש והובן בשנות הלימוד שקדמו לה; והתפתחות רבולוציונית – התנסויות שהן בבחינת אירוע ייחודי היוצר שינוי משמעותי, כמעט מהפכני, בתהליך ההתפתחות שלנו. חיי כולנו שזורים בהתנסויות שבהן מפגש עם אדם או אירוע יוצאי דופן גרמו לנו לשנות כיוון מקצועי או אישי. במחקר מעמיק ומקיף, מראה פרופ' גד יאיר מן האוניברסיטה העברית כיצד העוצמה של "חוויות מפתח" כאלה, כפי שהוא מכנה אותן, יוצרת השפעה של נקודת מפנה המשנה חיים. שני התהליכים האלה פועלים יחד בהתפתחותו של כל אדם, כמו גם בהתפתחות הידע וההבנה האנושיים בכל תחומי הדעת והעשייה. אם יש משהו שלמדנו במאה העשרים על עצמנו, הרי זה השונות המרתקת הקיימת בנו. שונות זו גורמת לכך, שאין שביל חינוכי אחד המתאים לכלל האוכלוסייה. יתרה מזאת – התנסויות שיהוו "חווית מפתח" בעבור האחד, לא בהכרח יגעו באחר, ולהפך. מכאן נובע, שחברה המעוניינת לתת מענה לאוכלוסייה הטרוגנית ורחבה ככל האפשר, חייבת ליצור בתוכה הזדמנויות רחבות ככל האפשר להתנסויות מגוונות, שיתנו מענה לאנשים שונים. רגע על מדע, אמנות ותרבות יש שלוש סיבות שבגללן המדעים והאמנויות, ובכלל זה גם המתמטיקה, הטכנולוגיה וההנדסה, הם בעלי משמעות חיונית לשגשוג התרבות האנושית. הסיבה הראשונה ואולי הברורה והפופולרית מכולן, היא חברתית-כלכלית. המדע והאמנויות הם ממנועי הצמיחה המרכזיים של כל חברה מודרנית. הם הבסיס לפיתוח של תעשיות ענפות בכל התחומים, ליכולתה של חברה ליצור תוצרים בעבור עצמה ובעבור חברות אחרות שעמן היא נושאת ונותנת. חברה המוותרת על פיתוח תמידי של הנדסה, מדע, מוזיקה, עיצוב ואמנות פוגעת פגיעה אנושה ביכולתה לפתח שירותי חינוך, בריאות, תעסוקה וביטחון מתקדמים לאזרחיה. בלי מומחים בתחומי המדעים והאמנויות, אי אפשר לקיים משק ותרבות משגשגים ומובילים בעולם המערבי המתקדם של המאה העשרים ואחת. להבנה המדעית-אמנותית יש גם חשיבות תרבותית-מוסרית. לפני חמישים שנה, כתב החוקר והפילוסוף הרברט סיימון: "…המין האנושי לא זכה עד כה למצבור כה גדול של יתרונות מדעיים וטכנולוגיים. עם זאת, לא הייתה תקופה שבה הסיכונים היו כה גדולים ורבי עוצמה. אי אפשר לשקול יתרונות מול סיכונים ללא תשתית של ידע. בחברה דמוקרטית המשמעות היא של ידע לכול ולא רק למומחים." בהיבט התרבותי-מוסרי, היכולת ליישם ידע ומיומנויות באופן מותאם למצבים חדשים, בלתי צפויים לעיתים, , שמזמנת לנו מציאות החיים היום-יומית, היא חיונית לשגשוג בחברה מתקדמת. סוגיות כגון תרומת איברים, אבחון גנטי, פיתוח מזון, רובוטיזציה, אדריכלות ירוקה וקיימות, אם נזכיר רק כמה דוגמאות, נשענות בראש ובראשונה על דיון מוסרי-תרבותי העוסק בהשפעתן על ההתנהלות היום-יומית של כל אחד מאתנו וביכולת שלנו כחברה להכיל את תוצאותיו של דיון זה. בלי הבנת מרכזיותם של המדעים והאמנויות בחיינו, היכולת לדון במוסר ובערכים הנדרשים לצורך קידומה של חברה צודקת, פלורליסטית ודמוקרטית, עלולה להישאר בידיהם של שרלטנים ובעלי עניין זר וצר. הסיבה השלישית, ואולי החשובה והפחות מדוברת מכולן, היא סיבה אישית-אנושית. המדעים והאמנויות הם בין ההישגים הכבירים של האנושות, וההישגים האלה מתחילים אצל כל ילד בן שנתיים, הרואה סוסים ופיות בצורות העננים, שומע שירה בציוץ הציפורים ושואל "מדוע" על הרוח הנושבת בעלים. הסקרנות האישית, הדמיון, הצורך לחקור ולגלות, החשיבה הביקורתית והיכולת לספר סיפור וליצור משהו חדש, מלהיב ושונה, שוב ושוב – הם מן התכונות היפות והמרגשות ביותר שאנו נולדים אתן. הן התכונות שמאפשרות לנו לצלול למעמקי השונית, לרחף מעל היערות ולהגיע לירח, באופן מעשי ומטפורי כאחד. פיתוח נכון של התכונות האלה חייב להיעשות מגיל צעיר, בהתמדה, הוא הופך כל תחום דעת למחוז של הרפתקה ויצירה – והוא מתבסס, מתחזק וממריא לשחקים במדעים ובאמנויות. הנגשה: לשלב את הרגעים איך שלא נתבונן בכך, המדעים והאמנויות הם בראש ובראשונה תוצר של האדם: חשיבתו, דמיונו, עשייתו, כישלונותיו והצלחותיו. הם המרכיבים המרכזיים של התרבות האנושית באשר היא, ולכן הישגיהם ואתגריהם כאחד צריכים להיות נגישים ונהירים לכלל האוכלוסייה. אחת הדרכים להתמודד עם הנגשה זו, היא לפתח את תחום תקשורת המדע והאמנויות. בשנים האחרונות, בכל פעם שאנו מעניקים פרס למדענים ולאמנים מצטיינים, אנו מקפידים ליצור שיח רב-תחומי בין הזוכים השונים לבין הקהל הרחב. מדוע חקר חלבוני החיטה חיוני להבנת ההיסטוריה האנושית? מה הקשר בין הפיזיקה של מיקרו-חלקיקים לטלפון החכם שלי? מה פתאום צייר מעסיק בסטודיו שלו כימאים? כיצד עיצוב של בניינים משפיע על שרשרת המזון? מה הקשר בין מוזיקה, מתמטיקה, סמלים והתפתחות החשיבה האנושית? חוקרים, סטודנטים, תלמידי תיכון והציבור מוזמנים להרצאות, לסמינריונים, לכנסים ולדיונים סביב שולחנות עגולים, שבהם הם דנים עם הזוכים על עבודתם, על חייהם ודרכי קבלת ההחלטות שלהם, ועל הדילמות, האתגרים, ההצלחות והיישומים השונים של עבודתם; כל זאת, תוך הקפדה על יצירת קשר משמעותי בין תחום עיסוקם של הזוכים לבין תחומי דעת ותרבות אחרים, שהאנושות רוצה ביקרם. די להבחין בניצוץ שבעיני הצעירים, המסיימים מפגש מסוג זה ומקפידים לגשת אלי ולהכריז: "חכי ותראי, יום אחד עוד תעניקי גם לנו את פרס וולף!" מומחים, משרדי הממשלה והתקשורת כאחד עדיין מתקשים להתמודד עם נושאים שיש צורך לשלב בהם ידע מדעי, פוליטי וכלכלי, לאזן בין אידאולוגיות לבין עובדות וממצאים, להבין את היחס בין סיכונים לבין תועלת ולקבל החלטות מושכלות. ללא הנגשה ותקשורת בין-תחומית, העשייה המדעית-טכנולוגית והאמנותית כולה תהיה חסרה, מנוכרת ובלתי מספקת, כפי שטוען ברכט במחזהו "חייו של גלילאו": "הנוכל למנוע את עצמנו מההמון, ולהמשיך לקרוא לעצמנו מדענים?" נראה שלא. ליאת בן דוד היא ד"ר לביולוגיה מולקולרית. היא פרסמה יותר מ-25 ספרים ועוסקת במשך יותר מ-20 שנה בפיתוח ובניהול של מערכות חינוכיות. כיום מכהנת כמנכ"לית קרן וולף. אתם מוזמנים לקרוא את הבלוג שלה "רגע לפני שבת": www.liatbd.com ____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ קריאה נוספת * המבנה של מהפכות מדעיות – תומאס קון, הוצאת ספרי סימן קריאה, 1977 * מחוויות מפתח לנקודות מפנה – על עוצמת ההשפעה החינוכית, גד יאיר, הוצאת ספריית פועלים, 2006 * גישות להוראת המדעים – ליאת בן דוד, הוצאת רמות, 1998 * שתי התרבויות, סי.פי.סנואו (אנגלית) – The Two Cultures * התרבות השלישית, ג'ון ברוקמן (אנגלית) – The Third Culture: Beyond the Scientific Revolution * מאמרים: "החתיכה החסרה", "התרבות השלישית", האינטליגנציה הנשכחת" – ליאת בן דוד: הידען, דה-מרקר, #זרקור #מדע #הנגשה #פרסים

מכון ויצמן מפרסם ראיונות עם בוגרים שונים. אחת מהן, זו אני: מצ"ב קישור ראיון בעיתון מכון ויצמן: תכנסו לקישור הבא, בצד שמאל ישנה לשונית – people behind the science תלחצו עליה ותמצאו אותי http://wws.weizmann.ac.il/resdev/WeizmannDirect/news/May/2015/home #ראיון #מכוןויצמן #ליאתבןדוד

ב-2015 הכריזו על תוכנית שמטרתה "לשנות את המצב המחפיר והמביש של נשים באקדמיה" - זה חשוב, אך זה לא מספיק ■ אחת הדרכים הנוספות היא שינוי מודע ומיידי של השיח לכתבה המלאה באתר דה מרקר: http://www.themarker.com/opinion/1.2867988

Recently, we have revisited the question of the efficacy of such prizes. למאמר המלא באתר ג'רוזלם פוסט - http://www.jpost.com/Opinion/Its-not-about-the-money-446008