בדיון העתיק הזה, לעיתים קרובות מדי חסרה ההתייחסות לדמיון שבין המדעים המדויקים לבין מדעי הרוח ולטיבה של מערכת היחסים ביניהם
ערב פתיחת שנת הלימודים האקדמית, והדיון על ההבדלים בין המדעים המדויקים לבין מדעי הרוח שוב בכותרות. המדעים המדויקים נתפסים כמקצועות "רציניים" שפרנסה בצדן, מדעי הרוח נתפסים כ"השכלה כללית" במקרה הטוב, "לימודי דשא" שכלל אינם מקצועות במקרה הרע. המדעים המדויקים נתפסים כמקצועות המניעים את החברה וכלכלתה ולכן קריטיים לקיומה, מדעי הרוח נתפסים כתחומים "חביבים" שאי אפשר ללכת איתם למכולת. בדיון העתיק הזה, לעיתים קרובות מדי חסרה ההתייחסות לדמיון שבין המדעים המדויקים לבין מדעי הרוח ולטיבה של מערכת היחסים ביניהם.
המדעים המדויקים ומדעי הרוח דומים מכפי שנראה במבט ראשון. בראש ובראשונה, שניהם תוצרי חשיבה ועשייה אנושיים, וככאלה הם מתפתחים, משתנים ולעיתים מתהפכים לגמרי. שני התחומים זקוקים ליכולת הגילוי וההמצאה – רגעי "אאוריקה" הם נחלת אמנים ומדענים כאחד. בשני המקרים מדובר בעבודה סיזיפית, המסוגלת לבנות שרשרת אירועים והזקוקה להכרה ולהוקרה של העולם כולו. המדען והאמן צריכים להיות מסוגלים לדמיין את המסגרות שהם עובדים עליהן, להיכנס לתוכן, לשוטט, לבצע מתוך חשיבה ביקורתית ולתקשר זאת לשאר העולם. בשני המקרים, מדובר במערכות יחסים: בין האמן לאמנותו, בין המדען למחקרו, בינם לבין החברה כולה. עדה יונת מחוברת לריבוזום, דן שכטמן מזוהה עם הקווזי-גביש שלו, אביב גפן נמצא בזוגיות עם שיריו, קדישמן עם כבשיו וגרוסמן עם גיבוריו. התרבות שלנו צומחת מתוכם. בתהליך היצירה והחקר כאחד, האמן והמדען מפלסים שבילים ובונים עולם שהם מחויבים לו, כלפי עצמם וכלפי הציבור כאחד.
ושניהם זקוקים לפילוסופיה, לתפיסת עולם. אנו מעריכים יצירת אמנות כאשר אנשים אחרים יכולים להזדהות עמה ולמצוא את עולמם בתוכה. אנו טוענים לנכונותה של תיאוריה מדעית כאשר די אנשים מקבלים ותומכים בה. בסופו של יום, המדען (המתמטיקאי, הפיסיקאי, המהנדס) והאמן (המוסיקאי, הפסל, הכוריאוגרף), מייצרים מבנים רעיוניים הנשענים אלה על אלה. חברה הממעיטה בערכו של אחד, תפגע אנושות ביכולתו של השני.
גורמים רבים משפיעים על בחירות הקריירה שלנו. המשפחה, אירועים שהשפיעו עלינו, חלומות אישיים, נורמות חברתיות. התבוננות באתרים של אוניברסיטאות מובילות בעולם חושפת תפיסה שנועדה להעניק השכלה גבוהה, עם דגש על המילה השכלה. סטודנטים המתמחים במדעים מחויבים לקחת גם קורסי ליבה במקצועות הומאניים, כגון פילוסופיה, ספרות, מוסיקה, ולהיפך – סטודנט למדעי הרוח מחויב לקחת קורסי ליבה במדעים. הסטודנט הרוסי לומד גם את פושקין ורחמנינוב. הסטודנט לקולנוע באמריקה לומד גם יסודות בכימיה ואבולוציה. התבוננות באתרי האוניברסיטאות בישראל חושפת תפיסה אחרת לחלוטין: לימודים בגבולות תוכן חדים, שאין הכרח לקשר ביניהם. האם זו ההשכלה הגבוהה שאנו מעוניינים בה? משרד החינוך הכריז על "תעודת בגרות איכותית" כתעודה שהמחזיקים בה נבחנים בהיקף של חמש יחידות במתמטיקה ובשני תחומים מדעיים. האם זה אומר שמי שבוחר להבחן בפיסיקה ובהיסטוריה, אינו "איכותי"? איש מחשבים ללא ידע בסיסי במוסיקה, סופר ללא ידע בסיסי באקולוגיה, האם תוכן עולמם עשיר דיו כדי להיחשב "איכותיים"?
גם אם היא מתחבאת מאחורי מילים יפות, השאלה העומדת במרכז הדיון הציבורי בישראל היא "האם מה שאלמד יאפשר לי לעשות כסף?". התשובות הניתנות קובעות את מערך החינוך כולו, מבית הספר היסודי ועד האקדמיה. הגיע הזמן לשנות את השאלה, להרים את העיניים משורת הרווח וסוגיית ההשתכרות ולדרוש מהאקדמיה למלא את תפקידה לא כמכשירה למקצועות אלא כמנחילה השכלה רחבת אופקים ומצמיחת תרבות. המדענים והאמנים שיתחנכו כך כבר יעשו את השאר.
—
פורסם ב"דה מרקר", 3 באוקטובר, 2012
